קרוב רחוק

רומניה

כשאבי רצה להיזכר בטיול, הוא לא פתח אלבום או יומן. לא היו לו סרטונים או מצגות. כשאבא שלי רוצה להיזכר בטיול שעשה הוא פותScreen shot 2016-07-06 at 11.32.19 AMח מפה. הכבישים, אולי השמות הזרים. לא יודע. גם לי יש חולשה למפות כבישים. אני נהנה מתכנון הטיול לא פחות מהטיול עצמו. סימון נקודות עניין על המפה, תכנון הדרך, גילויים של אירועים ופסטיבלים בנבכי האינטרנט ובפורומים הנידחים,מקומות לינה מיוחדים ועוד כהנה וכהנה. כשאני צולל לתוך המפה, על הרצפה בבית, אני מתחיל לנסוע, כמו מגלה ארצות, כמעט רואה את המראות הקרובים והרחוקים, את האופק. מול הספרים והמפות אני כמו בחור מול המראה, מתכונן ככל הניתן לפגישה הראשונה.

פגישה ראשונה: בליינד דייט.
אחד מהחלומות הגדולים של חיי התגשם כבר אחרי הנחיתה בבוקרשט, כאשר יצאנו אל אולם מקבלי הפנים ומארחינו חיכו עם שלט צנוע ועליו שמי. VIP לדקה וחצי. שטיח אדום אמנם לא היה, אך מדרכה אפורה ורטובה הובילה אותנו למונית שחיכתה לנו. התיק הגדול על הברכיים לא הפריע להרגשה הכללית שמטפלים בנו. הצפיפות במונית הרגישה כמעט כמו חיבוק חם, מאנשים שעד לפני דקה היו זרים. בארץ, עת התכתבתי אם המארחים באתר couchsurfing, אמרה לי מיכאלה שזאת לא בעיה בשבילם לאסוף אותנו. כשהדגשתי בפניה שמדובר ב-23:00 היא ענתה בנונשלנטית: אנו לא הולכים לישון מוקדם. בכל מקרה תיארתי לעצמי שהם בעלי מכונית. נסיעה במונית מרחק של חצי שעה מהנמל למרכז בוקרשט נראה לנו כמו יחס מוגזם לטובה.269516_10150286207396096_5196697_n
ביתם הצנוע, ממוקם ברחוב קטן במרכז העיר. הבתים ברחוב זה הם בני שתי קומות, כאשר נראה שקומת הקרקע, אשר היום משמשת כסוג של מחסן, הייתה בעבר חנותו של בעל הבית שגר בקומה העליונה.
למחרת, יצאנו ליום אפור וזרזיפי עם מיכאלה אל המלון בו אספנו את רכבנו לטיול. שברולט ספארק פשוטה, מתאימה בדיוק לזוג ושני תיקים. אחרי שהתמקמנו נוכחנו לגלות שאין רדיו באוטו. ידענו שנצטרך להתמודד עם השקט בדרכים אחרות, יצירתיות.

פגישה שנייה: צפונה.
נפרדנו ממיכאלה בהוקרת תודה, לא לפני שקיבלנו עוד כמה טיפים חשובים על מרכולים, תחנות דלק וכדומה. יצאנו את העיר לכיוון צפונה במטרה להגיע למכרות המלח בסלאניק (Slanic). סלאניק ממוקמת בלב השטח הכפרי שמצפון לבוקרשט בעמק פרחובה (Prahova). די מהר הבנו שלא נגיע לשעות הפתיחה של המכרה, ובכל זאת לא עצרנו. הכביש הצר, המראות והשקט משכו אותנו פנימה, עמוק לתוך השטח הכפרי,268283_10150286208491096_1465865_n אל המפגש הראשוני עם הפשטות והיופי המקומי. מצאנו מענה הולם ומובן מאליו להיעדר המוזיקה ברכבנו – השקט. שקט מקומי. המראות הביאו איתם פסקול שיש לתת לו מקום בתוך האוטו הסגור.
המשכנו מסלניק בדרכים שחלקם סורטטו על המפה בעט – בידי מקומי מדיף אלכוהול – לכיוון סינאיה (Sinaia). מרחבי הירוק מסביב מופרעים רק ע"י בארות ארוכות זרוע והקרפטים שסוגרים באופק.
אל תאמינו למה שאומרים על הכבישים ברומניה. לרוב הם סלולים היטב, במיוחד אם יש לך רכב יותר טוב מג'יפ – רכב שכור. גם הנהג הרומני אינו יותר גרוע ממקבילו הישראלי ואף אולי טוב ממנו: בכבישי רומניה נוסעים מהר אך אף אחד לא מצפצף (בלי לספור אותי).
ה"חסרון" היחיד בכבישים, הוא בעצם יתרון לתייר: כל כבישיה של רומניה כולל הכבישים הראשיים ביותר (למעט שתי האוטוסטרדות היחידות במדינה), הן בעצם דרכים צדדיות, העוברות דרך הערים והכפרים. וכך שומה עליך להיכנס פנימה, להאט להביט, לעכל, לספוג. כל כפר במראהו הייחודי, האנשים והמלבושים, הבתים והחצרות, השדות והבארות.
לא ידענו שזאת רק ההתחלה ועוד נכונו לנו רבות וטובות מן היופי הזה. אך גם לא ידענו שלא נשבע מהירוק והכחול המצוי בשפע, אך תמיד אחר, חדש.

פגישה שלישית: ערי ימי הביניים – שיכוני צ'אוצ'סקו
שלוש הערים המרכזיות – לפחות בתיירות – במרכז רומניה הן ברשוב, סיביו וסיגישוארה. זה היה גם סדר ההגעה שלנו אליהן. עם ההתקדמות שלנו במסע, הרגשנו שגם היחס של הערים כלפי עצמן כתיירותיות התקדם, כשהמדד שלנו היה מראה העיר בערב. בבראשוב, התאכזבנו לגלות שאין השקעה בתאורה לילית, ואת החצרות סגורות במרכז העיר העתיקה. בסיביו כבר ראינו מסעדות ובתי קפה בחצרות הנ"ל וכן מרכז עיר הומה. השיא היה בסיגישוארה, שם אמנם מרכז עתיק קטן יחסית, אך אתריו מוארים היטב ובתאורה מיוחדת ויפה.
הזיכרון הכי חזק מבראשוב, אותה הכי אהבנו מהשלוש, קשור למקום בו לנו. שוב חבר מ-couchsurfing, אירח אותנו, בהתראה קצרה יחסית. הוא התנצל שאינו יכול לארח אותנו בביתו עקב מעבר דירה ומיד לקח אותנו לדירת דודתו אשר בלב הפרברים.
הגענו לדירה (התפללתי שאדע איך לחזור). בלוק עם יותר מכניסה אחת, קומה רביעית בלי מעלית. טיפסנו עם התיקים הכבדים ונכנסנו פנימה. דירה מוארכת, מטבח צנוע, סלון קטן, חדר שינה. ריהוט עץ כבד, אוספים בוויטרינה, תמונות של יקירים במדים ממלחמות רחוקות על הקירות, מכונת תפירה בפינה. מהסלון, מרפסת עישון קטנה עם נוף לקצה העיר, בלוקים נוספים, בית הקברות והשדות.284918_10150287999391096_7785830_n
האמת – חשתי בר מזל. לא כל אחד זוכה להזדמנות כזאת בטיול שלו. לישון בדירה אוטנטית כזאת מתקופה אחרת הניבטת מהאצטבות והקירות ומן החלונות.  סרט המתח החל בערב. השכנים שרגילים שהדירה השכנה ריקה בקיץ (זהו בית החורף של הדודה מהדנובה), החלו להיות חשדנים. בהתחלה דפיקה בדלת ואחריה עוד כמה, בקצב מתגבר. ניסינו להתעלם, אך הטלפון הראשון לא אחר לבוא. אחרי מספר ניסיונות מצד השכנים החלטתי לענות – אך בצד השני שתיקה, עקב פערי השפה. נכנסנו חזק לאווירה של התקופה ההיא, בה כל שכן חשוד כמלשין של הסקוריטטה. היה לנו בתכנון עוד לשוב לעיר ועכשיו שקלנו ברצינות לוותר מפחד מאיזו אי הבנה עם השכנים שיכולה בקלות להידרדר. בסוף לא נכנענו ובהתאם לאווירה התגנבנו בשקט החוצה בתקווה שלא תיפתח הדלת דווקא באותו הרגע.

פגישה רביעית: אל ההרים
אל מעבר ההרים "טראנס פאגארשן" (Transfagarasan) יצאנו מדרום. השעה הייתה לקראת אחר הצהריים, סוף היום. נסענו בכביש הראשי צפונה באחד מהכפרים מחוץ לקורטאה דה ארג'ס (Curtea de Argeș). במסלול הנגדי לא היו מכוניות, אך תנועה הייתה: הפרות חוזרות מהאחו, מובלות על ידי בעליהן אל החלקה המשפחתית.
באחת החלקות מימין ראינו משפחה שחזרה עם השחת הקצור ומתחילה בפעולת יצירת הערמות. לכל אורך דרכינו ברומניה, מרגע שיצאה השמש, ראינו המון משפחות, מקטון ועד זקן, יוצאים לקצור את מה שגדל מהגשם האחרון. כולם נרתמים לעבודה חשובה זו שבה נאסף השחת לכל תקופת החורף.
כשנפגשו מבטינו (הבוהים מצידינו), הם הזמינו אותנו בחיוך להתקר283063_10150288875296096_1193796_nב. האישה, כבת חמישים, עומדת על העגלה ומעבירה את השחת לגבר צעיר המסדר את הערימה. שניהם לבושים בבגדים מסורתיים. היה ניתן לראות שהגבר נהנה מתשומת הלב של מצלמתי ומשאלותינו. אחיו הצעיר ששימש כמתורגמן, בהיותו סטודנט באוניברסיטה המקומית, הסביר לנו את שלבי הייבוש של השחת. אחרי סיור באחוזה, בה יש סוסים, כבשים ושטח לגידול שחת, ותמונות נוספות, נפרדנו לשלום. הענקנו להם תשורה צנועה, החלפנו כתובות דוא"ל והמשכנו בדרכינו.
למחרת, התחלנו את הטיפוס האמיתי. הכביש, החוצה את רכס הקרפטים הדרומיים, עובר בשיאו בין שתי הפסגות הכי גבוהות ברומניה. אחרי שמקיפים את אגם וידרארו (vidraru) מתחיל הכביש לעלות בפיתולים חדים, כשמכל פיתול נשקף נוף הררי עוצר נשימה. השברולט, למרות המראה, סוחבת מצוין ומביאה אותנו אל מנהרה קצרה שמובילה למעבר ההרים, שם מקבלים את פנינו דוכני מזכרות, חניה בתשלום ומלונות יקרים.
מיקמנו את האוהל באזור הקמפינג. בגלל בהירות השמיים והגובה הרב (מעל 2000 מטר), התחיל להיות קר. כל הניסיונות להדליק אש עלו בתוהו, בעיקר בגלל הרטיבות. כאשר הבטתי למעלה נגלו שמיים זרועי כוכבים כמו שלא ראיתי בחיי. השילוב של מקום חשוך ושמיים בהירים. כנראה צריך איזה ניגוד חריף בשביל לראות יופי אמיתי, נדיר.

פגישה חמישית: רומנים, צוענים, הונגרים
בדרך הארוכה מסיגישוארה לכפר רימטאה (Rematea), חצינו נהר וראינו ילדים 225762_10150291489921096_6287817_nמתרחצים במימיו. היה יום חם מאוד, והחלטתי לרדת בשביל הצר לכיוון הנהר והילדים. התרגשות עזה אחזה בילדים – שעל פי צבע עורם ניחשתי שהם בני הרומה (צוענים) – כשהם ראו זוג מטיילים שבאו מרחוק (לפחות מבוקרשט!). הם הקיפו את המכונית בפליאה והגדולים יותר עשו פוזות למצלמה בקפיצות ראש למים. לקח לי זמן להבין שהם רוצים תמורת זה תשלום.
ירדתי אל המים כשאני נזהר מצואת הפרות בדרך. המים היו מרעננים. מקרוב ראיתי שלחלק המתרחצים זוהי מקלחת (יומית, אני מקווה) והם מצוידים בסבון ובשמפו.

הומלץ לנו להגיע לרימטאה שרוב תושביו, כמו הנופשים בו, ממוצא הונגרי וליהנות מלינה כפרית.
אנו ניגשים לבית מספר 1 ומנסים לדבר עם בעלת הבית. מעבר ללינה היא מציעה גם שירותי בישול ארוחות בוקר וערב. היא עושה מאמצים גדולים להבין אותנו ומגייסת את אחד האורחים, שישמש מתורגמן. בעזרתו אנו מזמינים חדר וארוחת ערב. הוא אף מפגין רגישות והבנה ושואל אותי עם אני מעוניין ב-kosher food. אחרי שסגרנו את התפריט והתמקמנו בחדר, בעלת הבית הנדיבה מרתיחה לנו מים לקפה ואנו יוצאים לסייר בחלקה. הבניין, בן שתי קומות מכיל חדרים וכן מטבח וחדר אוכל. ב185535_10150291490756096_443558_nחוץ ישנה חצר עם שולחנות פיקניק ונוף שנפתח לשדות ולרכס הסלעי שהכפר שוכן בצילו. כשהתקדמתי לקצה החלקה ראיתי שבעלת הבית ובתה העוזרת לה, גרים במחסנים, שפעם בוודאי הכילו כלים חקלאיים, והיום הוסבו לחדרים צנועים וקומפקטיים.
פשטות המקום, הקרבה לשדות. שמחתי לשתות קפה אל מול נוף הגלויה הזה, במקום בו הכנסת אורחים היא שפה שמגשרת על פערי השפות האחרות. מקום שמקבל את הרומני, ההונגרי או אפילו את זה שאוכל כשר.

חתונה? לוויה!
נסיעת פרידה מרומניה. מהפארק הלאומי רטזאט (Retezat) ועד לבוקרשט. לפי הבירורים נכונו לנו 7-8 שעות, ואנו קמים מוקדם כדי להספיק לטיסה. מוסיפים תפילת דרך קטנה, שהכבישים לא יאכזבו ויעכבו דווקא היום.
אחרי פולובראג' (Polovragi) הגשם מתחזק והופך לברד כבד. איכשהו הצלחנו לזחול מתחת לענן ולהתקדם מזרחה. באחד הכפרים על אם הדרך לפיטשט (Pitești), ראינו שיירה ארוכה מתקרבת ממול. השמש יצאה בינתיים והשמים התכחלו. חשבתי (אולי קיוויתי), כיוון שהיה יום ראשון, שזאת חתונה ושמחתי על מזלנו לראות אחת כפרית. השמחה לא נמשכה הרבה. כאשר התקרבנו מספיק ראינו שאת השיירה, המתנהלת באיטיות, עטויה שחורים, מוביל כומר. אחריו נסע טנדר שבארגזו הושם ארון הקבורה. צמוד לארון, הולכים מי שנראים כאבלים בקרבה ראשונה (גבר ואישה, ילדי הנפטר/ת?). אחריהם במרחק מה השתרך שובל ארוך של אנשים. מיד אחריהם התנהלה לאיטה התנועה על כביש ראשי זה, כאילו גם הם – ואנו איתם – משתתפים בדרך זו באבל הכפר.
ה"סצנה" האחרונה נחרטת בי, לא מרפה. לכאורה, מה לי ולזה? לי ולהם? סך הכל רומן קיץ ברומניה, לא יותר. ובכל זאת משהו זז שם, בזמן ההוא ובמקום ההוא. אבל האמת היא שזה לא משנה, לא הזמן הספציפי ולא המקום הקונקרטי. זה יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. זה אפילו יכול להיות כאן, בבית, אך כנראה שבלי קורטוב ריחוק אי אפשר להגיע לקרבה לאחר, זר.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s