פעם ראשונה שמגיע משהו שאף אחד לא מכיר עד הסוף, והמומחים מתקוטטים על דרך ההתמודדות ועל מספר המתים הצפוי. העסק כל כך לא ברור, שכל הדיוט יכול לפרסם איזו חוות דעת או נבואה אפוקליטית והיא תתקבל באותה אהדה או סלידה כמו שאר הדעות של "המומחים".

פעם ראשונה שהמדינה מושבתת ומסוגרת – ולא בגלל מלחמה. בתי ספר, גנים, חנויות, מקומות עבודה. הכול. חבריי העצמאיים עברו לאפס הכנסות בבום, בלי גב מהמדינה, למרות שהיא לא יכולה בלעדיהם, הם חלק נכבד מהכלכלה שלה.
ללא ספק, הגזרה הכי קשה לטמפרמנט הישראלי שלנו זה הריחוק החברתי. בחברה שבה כל מפגש נפתח ונסגר בחיבוק ונשיקה, איך מתרגלים לחיכוך מרפקים? כבר עדיף לא להיפגש.
אותי הקורונה תפסה רגע לפני העלאה במשכורת ושלחה אותי לחל"ת עם אופציה לפיטורים.
בנוסף, חיכה לי בכיס כרטיס טיסה לצרפת באביב. בקיצור כיף חיים. זה לא לחשב מסלול מחדש, זה פשוט לעצור ולדומם מנוע.

ובחסות המצב הקשה הזה, נדמה לי שקיבלתי עוד כמה פעמים ראשונות.

פעם ראשונה שאני רואה את האביב. בשגרה רגילה אני ספון במשרד וכל היופי הזה הוא רק שמועה. השנה זכיתי לראות יום יום, בטיולים עם הילדים או בדרך לסידורים, את החורף מפנה מקום לפריחות האביב ולצבעיו. מעבר לגדר שדות החיטה נקצרו ופינו את מקומם לגידולי הקיץ, כשברקע שקיעות מקושטות עננים.

פעם ראשונה שאני רואה מחזור חיים שלם של פרפר. מדהים לראות את חייהם של זחלי המשי – החל מכרסום כמויות של עלי תות, העולות בקצב גידול מעריכי, דרך בניית הגולם סביבם ועד בקיעתם כפרפרים חסרי יכולת לעוף. חיים המבוססים על רפלקסים טהורים, שכן שום אבא או אמא לא לימדו אותם לעשות את מה שהם עושים כדי להמשיך ולבנות את הדור הבא.

פעם ראשונה שהמשפחה הגרעינית מתכנסת לחודשיים אינטנסיביים, מבוקר עד לילה. פעם ראשונה שניתנת לי הזדמנות להכיר את ילדיי באמת. אלו שבשגרה רגילה אני רואה רק 3–4 שעות ביום, ובדרך כלל לא בשעות הטובות שלי או שלהם.
פתאום, כשאני מביט על הבכור, אני מבין בפעם הראשונה את המושג 'תולעת ספרים'.
כמי שעוסק בכתיבה, שמחתי לשמוע הברקות לשון של האמצעי – כשהתחילו הדיבורים על סגר וכתר הוא אמר שזה רק "לכתר בטחון".
והקטנצ'יק, זה השיא. התמזל מזלי להיות בבית בדיוק בגיל שבו הכול קורה פתאום, בפעם הראשונה. פשוט לצפות בו עובר ממלמול לדיבור, מזחילה לריצה, מפעוט לילד.

וכך אנחנו, כמו האביב, כמו זחלי המשי, זוכים לחזות בשינויים ברצף ובזמן אמת – בהם ובנו.
כך שעם כל הקשיים, אין ספק שזאת אחת התקופות היפות של חיי. מין חוויה שיכולה להיווצר רק במצב חירום.

מקווה שאוכל לחוות משהו דומה גם בפעם השנייה ויותר, מבלי להזדקק למצב חירום כזה או אחר.