במפגש המשפחתי בחנוכה ענה הבן שלי לשאלת תם של בן דודו "למה נסעו פעם בכרכרות וסוסים"? את התשובה המתבקשת מבחינתו: "כי ה' עוד לא ברא את המכוניות"!
ואז נפל לי האסימון
כשאלוהים אמר בפעם הראשונה
יהי אור!
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך,
הוא לא חשב באותו רגע על השמיים,
אבל העצים כבר החלו מתמלאים במים
וציפורים קיבלו אויר וגוף
אז נשבה הרוח הראשונה
אל עיני אדוננו
והוא ראה אותה במו עיני ענן כבודו
וחשב כי טוב.
הוא לא חשב באותו רגע
על בני האדם,
בני אדם לרוב.
אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם
בלי אלים
וכבר החלה מתרקמת בליבם
מזימה על מכאוב.
כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה
הוא לא חשב על שינה.
כך, כך אהיה מאושר,
אמר בליבו האלוהים הטוב.
אבל הם כבר היו לרוב
אלוהים הטוב.
נתן זך
א-לוהים ברא את האדם כמיטב יכולתו. בצלמו. נתן להם כלים לחיים ובראשם את הבחירה. הוא לא יכול היה לצפות כמה רחוק הם ילכו עם הטוב והרע. לא ידע שהאדם ימציא את המכונית, אחרי שהוא ימצה את הכרכרות. וגם כמובן לכיוון השני ואין צורך להיכנס לדוגמאות – שהרי ההיסטוריה ידועה – ובעיקר בגלל שמיד מגיע סיפור המבול. בראש הסיפור אלוהים מכריז "ניחמתי כי עשיתים", בגלל שמחשבות לב האדם רק רע כל היום. את דור ההמשך אלוהים יבנה מנוח.
האם משהו השתנה בעולם שאחרי המבול? א-לוהים מריח את ריח הניחוח ומתנחם בו – יש טוב בעולם. אך מיד אחר כך נוח נוטע כרם. אולי א-לוהים מתרכך ומבין שזה מה יש. יצר האדם רע מנעוריו. הוא כורת ברית שאמורה להזכיר לנו את מעשינו הרעים אבל היא ויזואלית מאוד ויפה. מעין תזכורת שאומרת שתמיד יש דרך אחרת, לכיוון הטוב והנכון.
אנחנו – כמעשה אלוהים – בוראים ילדים, ומשתדלים לתת להם כיוון נכון לחיים. נקודת ההתחלה ידועה, אך סופה – זאת כבר תעלומה. תזוזה, אפילו קטנה, בכיוון משנה לגמרי את נקודת הסיום של דרך ארוכה.
באחד מימי הגשם האחרונים, אותו בן מההברקה עם המכוניות, ראה קשת בענן מאוד יפה, ומיד ביקש לדעת מה מברכים. אפשר ללמוד הרבה מילדינו הסקרנים. לפעמים בזכותם אנחנו זוכרים את הכיוון. את הברית.
מגֵירה מגִירה 