הייתי ועודני מהמתבוננים, אוהב להסתכל על הסביבה בשקט. לנגד עיניי עוברים אנשים, תופעות, נוף משתנה, ואני מתבונן ומבחין בשינויים שבהם, אפילו הקלים ביותר, רושם לעצמי תובנות. זבוב על הקיר, תענוג. בגיל 25 תיעלתי את האהבה הזאת ללימודי צילום. הרגשתי שעשיתי נכון עם הכישרון הזה.

15 שנה אחרי אני עדיין נהנה להתבונן, אך עכשיו כשאני מתחיל את שנתי ה־41 ההבנה המלווה את ההתבוננות עולה כיתה. המבט ממוקד יותר וההכרה חודרת או אולי צפה אל פני השטח.

כשאני מביט עכשיו עליי ועל סביבתי אני מודע, ער.

מודע לגיל, וכשאני חושב עליו עולה בי מחשבה שאינה מרפה, וקיצורה "אמצע החיים", כמו הפיכת תקליט. ואחריה עוקבת מיד תחושת דחיפות, כמו אומרת: "מה שלא תתחיל עכשיו אולי כבר לא יקרה. ומה עם החלומות שלי שלא הוגשמו?" אולי כדאי שאתעורר. 

ואני מודע למנגנון הכלכלי והאישי – שאין להפרידם – שאני (ורובנו) בורג בתוכו. מנגנון שמחייב אותי להיות עבד לבית שבניתי ולשאר הדברים שקניתי. ומתוך כך כל החלטה הקשורה במשפחה וקשה לה להיות נקייה משיקולים כלכליים, והשאיפה לחיים פשוטים יותר קשה לה להגיע להגשמה כאשר יש יותר מדי קשרים להתיר, הרבה דברים לאבד.

ואני מודע לקשר הנפשי המחייב שיש לי עם משפחתי, קשר המבוטא בחיבוק־לפיתה בכל הגפיים מבני אחרי היעדרות של שבוע, המרחיב את הלב והחיוך, ובו בזמן מפחיד, מרתיע – התלותיות הזאת, האם גם אני תלוי בו ככה?

מודע לגעגוע, ער לכמיהה, מישיר מביט לסיזיפיות היום־יומית. נותן לכולם דרור מסוים, ולו על הדף, כדי להזכיר לעצמי שצריך לאזן ביניהם, שכדאי להסתכל על העבר, להגיד תודה על העכשיו, לכתוב את המחר. מציאות בנויה ממעשים. מילים שנכתבות הם תחילתן של תוכניות שנרקמות, של חלומות שהולכים ומתגשמים.