מגֵירה מגִירה

להורים שלי היו שכנים מיתולוגיים במשך 35 שנה. כשאני אומר "שכנים מיתולוגיים", אני מתכוון לארוחת ארבע משותפת על כיסאות נוח ברחבה בחוץ, סוכה משותפת כל שנה, משחקי קלפים ורמיקוב בשבתות הקיץ אחר הצהריים, סעודת סיום הצום של יום כיפור ותשעה באב (המפגש בה"א הידיעה), ועוד הרבה כיוצא בזה.

לכל אחד מהזוגות יש חמישה ילדים. תמיד הדהים אותי שאני והאחים שלי מקבילים בגילאינו – עד לא יותר מהפרש של שנה – לחמשת ילדי השכנים. האם בשיחה על כוס הקפה, שם בחוץ על כיסאות הנוח, עם הרגליים למעלה, תכננו הנשים (היו רק שני כיסאות כאלו, והם היו של הנשים) את העניין? האם נלחשה איזו מילה על גבי אדי הקפה? מסופקני.

היום הקיבוץ שלי אחרי תהליך הפרטה. אחת מתופעות הלוואי של אותו תהליך הוא הפרטת החיטוט, ובכך בעצם גדלה הפרטיות. מעל הכול גדלה ללא היכר האחריות הכלכלית של הפרט על עצמו, ושל ההורים על יוצאי חלציהם. אך "השפעות" של השכנים והקהילה, כמו במקרה לעיל, לא ממש הופרטו. ההתניות החברתיות לא תלויות ב"ביחד" הטוטלי שהיה בקיבוצנו ולא בענייני מימון כאלו ואחרים.

נדמה לי שאם הייתי מחליט שאני מתנתק מקהילה זו או אחרת שאני חלק ממנה – כלומר, לא אשתתף באירועים, בתפילות, במפגשים וכדומה – אך אמשיך לגור בסביבתה, השפעתה עלי עדיין תהיה ניכרת. אפילו אם אקצין את הסיטואציה ואגלה למקום בו אהיה בבידוד, לא אוכל להתנתק מההתניות שספגתי: חברתיות ("ילדים זה שמחה". פחחח, אתם יודעים שזה שיר ציני, נכון? אבל הם חמודים. בעיקר כשהם ישנים); דתיות ("פרו ורבו" וזה. זאת מצווה? נשמע לי יותר כמו ברכה. מקסימום הוראת שעה); ביטחוניות (הערבים נוהרים בהמוניהם!) – שבזרועותיהן הכי קל להתנחם ולמצוא בטחון, מקום מוכר. (כמו בני ישראל במדבר המתגעגעים לסיר הבשר, כמו קיבוצניק לסינר המטפלת).

תכנית טבע שצפיתי בה לא מזמן, סיפרה על מין של בז החי בצפון כדור הארץ, ומקנן בנקיקי הסלע. הישרדות גוזליו תלויה ברבייה של ארנבים החיים באותו אזור. הבז צריך לשאת את האוכל לגוזליו הנמצאים בגובה רב, ולכן הוא צריך לתפוס את הארנבונים שזה עתה נולדו, כי משקלם קטן. אם עובר יותר מדי זמן בין בקיעתם של אלו להמלטתם של אלו, גורל הגוזלים נחרץ. אין לבזים שליטה על העניין – לא על תאריך הבקיעה ולא על מספר הביצים. וכך כל שנה כמובן. אף אחד לא מבטיח להם שלצאצאיהם יהיה מזון, כשיבקעו מהביצה. אף אחד לא מגביל אותם, או מפקח להם על הנפש. חוץ מהמוות עצמו.