אני שומע לא מעט מוסיקה עדכנית ברדיו, ועם זאת, אני לא מצליח "להיתפס" על אחד מהאמנים החדשים. פה ושם איזה שיר נוגע בי, אבל לא יותר מזה. נשאר נאמן למוסיקה שעיצבה את נערותי. זה לא עניין רומנטי או נוסטלגי, אלא תחושה שפשוט כבר לא עושים מוסיקה כזאת כמעט, חוץ מאותם האמנים של אז, שעדיין פעילים ויוצרים מוסיקה חדשה גם היום, ב"ה. אני מניח שגם הוריי אומרים כך על המוסיקה שעיצבה אותם, וגם הם צודקים כמובן.
ובכל זאת, יש מקום אחד שבו המוסיקה הבסיסית משותפת לכל הדורות, והקשר אליה עובר בשיטת "והגדת" – בית כנסת. כשאתה שם, המוסיקה בתוכך, גדלה יחד אתך, מחזירה אותך לאחור, לזיכרונות של מקומות ושל מועדים בחייך.

כשמדברים אצלנו בקהילה על נוסחי התפילה, לרוב לא מדובר על "יצמח פורקניה" או על "הודו". אצל רובנו המושג 'נוסח' כולל בעיקר את המנגינות הבאות אתו. ליתר דיוק, המנגינות הן-הן הנוסח. וזה מובן, שכן המנגינות מעוררות כל כך הרבה רגש, והן טעונות אין סוף זיכרונות ומקומות.
יש לי תפילה זהה, שאני מתפלל גם לפני תפילות הימים הנוראים וגם לפני הופעות חיות – שישירו את השירים שאני אוהב. אין תפילה חזקה מזו. במיוחד לפני יום כיפור, שהוא ומנגינותיו מיוחדים וחד שנתיים. אם לא נענית, תצטרך לחכות הרבה זמן עד להזדמנות הבאה…

למוסיקה יש יכולות גדולות: להציף זיכרונות, לשנות מצבי רוח… אבל הדבר הכי גדול שהיא מסוגלת לעשות, הוא לעורר תגובות פיזיות. ריקוד, צמרמורת ותפוגת לב הן הנפוצות. פעם בכמה זמן קורה לי, לרוב תוך כדי נסיעה, ששיר מעורר בי רגש כה עז, עד שיורדות לי הדמעות. בדרך כלל זה לא שיר שבא מהפלייליסט הרגיל שמלווה את חיי. פעם זאת הייתה אדל, ופעם זה היה "הבוס", והיו עוד, ומקווה ובטוח שיבואו עוד רגעים כאלה.
כשזה קורה, אני נותן לדמעות לרדת. מגביר את העוצמה, ולוחץ על הדוושה – שזו עוד תופעה פיזית נפוצה שהמוסיקה מעוררת אצלי.
שיר עצוב. דמעה גולשת. אושר צרוף.

המוסיקה האהובה עליי היא רוקנרול. לצערי, עוד לא זכיתי לתפילה מניעה ומרגשת כמו שאני חש למשמע שירים מסוימים בז'אנר. לרגע עוברת בי מחשבה שאם היו נותנים להרכב רוק להיכנס לבית הכנסת ביום כיפור – זה היה יכול להיות מושלם. תוף הבס ייתן את הלמות הלב, ויללת הגיטרה את רעידות הנפש.
אבל במחשבה שנייה, אולי עדיף ככה, ללא ליווי. מעין דואט אנפלאגד מאולתר, רק אני עם הלב שלי.