מגיל צעיר נמשכתי לעולם הצילום. כבר בשנותיי בתיכון ידעתי שאלך ללמוד צילום מקצועי, וכמי שהסתובב בכל מקום עם מצלמה פשוטה שקיבלתי בבר מצווה, נחשבתי לצלם של הכיתה. כך גם היה בתקופת הצבא, ולטיול הגדול כבר יצאתי בוגר קורס של צלם ידוע ועם מצלמה חדשה, מקצועית.

וכך המשכתי, צברתי חוויות וניסיון, האמנתי שאני בונה לי כיוון לחיים.

ואז זה קרה. אחרי שני ניסיונות התקבלתי ללימודים בהדסה. החלום החל להתגשם.

היו אלה שלוש שנים משמעותיות מאוד עבורי. כל יום עשיתי בדיוק את מה שחלמתי לעשות מאז הבר מצווה. זכיתי להערכה על העבודות שלי וחשבתי שזה יהיה מסלול חיי. אמנות. אמנם לא ראיתי את עצמי מתפרנס מזה כצלם עיתונות או אירועים – אבל לא היה אכפת לי. אמרתי לעצמי שאעבוד במה שאעבוד ותמיד אמשיך באמנות.

זה החזיק כמה שנים. בינתיים התמקצעתי כגרפיקאי והמשכתי במקביל לצלם, אבל זה היה קשה מדי ולא מתגמל מבחינת החשיפה. מפה לשם נשארתי עם הגרפיקה ובלי הדבר שחשבתי שיוציא אותי מהמיטה בבוקר.

המשכתי לחפש את המקום שבו אהיה שמח להתפרנס, והחיפושים הובילו אותי לכתיבה. אחרי יותר מעשור בענף הדפוס הצלחתי להתקבל לעבודה בתחום. הייתי מאושר. ויתרתי על הרבה כדי להתחיל שוב מלמטה.

ואז באה הקורונה. חול"תתי ופוטרתי ושוב עבדתי ושוב חול"תתי וישבתי בבית ובעיקר חשבתי. והבנתי.

הבנתי משהו חשוב; הבנתי שבאף מקצוע או עיסוק שבחרתי לעצמי או שנמשכתי אליו עד כה, אני לא 100. כלומר, בכולם אני ליד, בסביבה, אבל הם לא "בול" עליי.

יש לי כמה חברים ובני משפחה שעוסקים במה שהם אוהבים, וזה דבר גדול. על בת הזוג שלי אני יכול להגיד בפירוש שהיא 100% גננת. המקצוע תפור למידותיה ונותן לה כל מה שאדם חולם לקבל מהעיסוק העיקרי שלו בכל יום, כל היום: שמחה, הנאה, סיפוק, הגשמה.

לצד הקושי בתובנה הזאת – שהרי המשמעות שלה היא שכנראה אצטרך להתפשר – יש גם הקלה גדולה. כמו למצוא סופסוף את מה שחיפשת, או אולי בעצם סוג של "ייאוש בעלים" והשלמה עם האובדן.

מכאן אני יכול להמשיך הלאה, בלי הלחץ של "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול"; או "מי אני אם אני לא מצליח לעבוד במה שאני אוהב".

את הלהט והרוח אמצא במקומות אחרים, בזמן שלי, בלי אף אחד על הראש. 

הכי נקי, הכי שלי.