ישנה מחלוקת ידועה בין בית שמאי ובית הלל על גבולות אמירת אמת. המקרה הנידון הוא שמחת כלה ביום חתונתה: האם מותר, או אפילו צריך, לשיר לפניה "כלה נאה וחסודה" אף על פי שהיא, איך לומר זאת בלשון עדינה, לא (נאה)?
בית שמאי סוברים כי אסור לשקר, אפילו לא בפני אישה ביום המאושר של חייה. בית הלל, לעומת זאת, טוענים שיש נסיבות מקלות – לשמח כלה – ומביאים לעולם את המושג 'שקר לבן'.
המושג הנ"ל נותן לנו בעצם פתח לגמישות וליצירתיות בכל מה שיוצא לנו מהפה. במעטה השקר הלבן אני יכול קצת להגזים באשר ליכולות שלי בראיונות עבודה, להחמיא לאהובים כדי לשפר את היחסים ועוד ועוד. בקיצור, מדרון חלקלק, חד ומפנק…

המחשבות שלנו, נכונות או לא, משפיעות מאוד על האופן שבו אנו רואים את המציאות. בתוך הראש שלנו אנו מנהלים דו שיח עם עצמנו, בלי מראה או שיקוף. מכאן יוצאת אמת, שמבחינתנו אין בילתה, אפילו שהיא סובייקטיבית לחלוטין.
האמת הזאת – אף שהיא בראשנו בלבד – אינה פחות אמתית מאמת אובייקטיבית: בכוחה להוביל דרך ולהכתיב מעשים. לפעמים אלו מעשים שאין לדעת את סופם – פניות שפוספסו, קשרי ידידות שנפרמו, בחירות שאין להן תקנה. והנה לכם שוב מדרון לא פחות חלקלק.

לאור המחשבות האלה, מחלוקת שמאי והלל פתאום נראית לי מוזרה – היא מגלמת בתוכה אחידות מחשבתית ותרבותית. אולי היא פותחת צוהר אנתרופולוגי על התקופה ההיא, ואולי לא הרבה השתנה מאז…
האם לא היה אחד שחשב כי אותה כלה יפה בעיניו, שם בחתונה שעליה ניטש הוויכוח בין שמאי והלל?
האם יעלה בדמיוננו מקרה שבו קהל גדול מביט באותו מחזה, ולכולם דעה אחת על מה שהם רואים? אולי רק במקרה קיצוני, או בקהל שבוי, בסגנון כת.

האמת והשקר צריכים אחד את השני, אחרת לא תהיה משמעות לכל אחד מהם, ושניהם יכולים לדרדר אותנו. דרושה מאתנו זהירות, משום שלפעמים הם כל כך דומים, שאפשר לחשוב שהם אחד. "מדבר שקר תרחק", כך כתוב. לאחרונה אני מרגיש כי גם מהאמת הטהורה של קצה הסקאלה גם צריך להישמר.
מקום כזה, שהאמת בו לכאורה ברורה מדיי, שאין בו צניעות או ביקורת, הוא מקום מסוכן, ולא פחות מזה – הוא מקום אשלייתי; מקום לא אמיתי.