קיבלתי טלפון מחברה לשעבר. אמרה שהיא עוברת בסביבה ושהיא "תשמח להיפגש". את הקול לא
שמעתי תשע­עשרה שנה ובאמת שהוא לא היה חסר לי מאוד. ובכל זאת ­ למרות היעדר הצורך
­ כשהגיעה השיחה הזו, לא יכולתי להגיד לא…
בשבת שבה קבענו להיפגש בביתי, ירד גשם. כבר דמיינתי שזה לא יקרה ובמידה מסוימת הוקל לי. כעבור כמה דקות ולמרות כל הקשיים (איפה הבית שלי? תשאלי איפה הבית הכי חדש), דפיקה בדלת. השיחה בינינו, ייאמר לזכותה, נסבה על זמן הווה: מה עושה בחיים, ילדים, משפחה. בהסתכלות לאחור אני רואה את עצמי יושב ותוהה מה אני עושה שם, ועוד אני רואה את בת­זוגי מנווטת היטב את השיחה ומצילה אותנו משתיקות מביכות. ובכל זאת בלי קצת מבוכה אי אפשר: כשהיא נכנסה, הבחנתי שאני לבוש בחולצת שינה צבאית עתיקה שקיבלתי ­ לא­לוהים פתרונים ­ מאותה לשעברית.

אני חלק מחבורה גדולה של חברים אשר מכירים מאז החטיבה והתיכון. אנחנו משתדלים להיפגש במשך השנה, ופעם בשנה יוצאים לסופ"ש משותף באוהל במדבר. התחלנו לפני אחת­ עשרה שנה, שמונה ­עשרה מבוגרים ושני ילדים. היום מספר המבוגרים לא השתנה, אך הילדים ­ בלי עין הרע. עם השנים אני מרגיש יותר ויותר סוג של ניכור לקראת המפגש הזה. תחושה שאני כאילו תקוע במגירה אליה נכנסתי לפני עשרים שנה ­ בלי יכולת לצאת (גם כשניסיתי). ובכל זאת, אלו החברים הכי טובים שלי, אז אני בא כל שנה כמו שעון וכמובן שבסופו של דבר נהנה מאוד.

בקרוב אחליף קידומת. אני ועוד חבר מהחבורה מתחילים לתכנן את אירועי הארבעים. האירוע המרכזי (לפי התכנון) יהיה נסיעה לטרק של כמה ימים בחו"ל. בעיני רוחי אני רואה את עצמי כטייל צעיר עם רגלי ברזל כמו אחרי הצבא, ואני צריך להזכיר לעצמי שזה בסדר ואפשר גם משהו רגוע. ובעצם, גם כשהייתי צעיר כאבו לי הרגליים מהפלטפוס. ואז אני חושב שאולי אני פאתטי וסתם מנסה לשחזר איזה זיכרון או חסך בזיכרון מהשנים שהכול בהן היה אפשרי.

מה יש בו בעבר שאני נמשך אליו כל כך?
החברים הם מהתיכון והמאגר לא ממש התחדש, המאוויים הגדולים הם לחוויות שהיו (או יכלו להיות) אז. אפילו המוסיקה שאני אוהב היא מאז, וכשמישהו מאז עוד מופיע, אני הולך לראות (ולא מקשיב לאלו
שאומרים לי: תתבגר). אם יש מילה שמקפיצה אותי (נפוצה בעולם השיווקי התזזיתי של היום), זאת
המילה "תתקדם".
יש לי איזה זיכרון מחור בדרום­ אמריקה. הייתי אמור לקום בשש בבוקר לתפוס אוטובוס. מתוך שינה
הסתכלתי בשעון והיה כבר שבע. "טוב, ניסע מחר", הפטרתי ביני וביני, הסתובבתי וחזרתי לישון.

אולי פה קבור הכלב: החופש שהיה שם, כאילו באמת אין מחר, מילולית. חופש שנובע מהיעדר אחריות, על העתיד הקרוב והרחוק, על עצמך. ובמובן היותר­ עמוק: הוויה משוחררת עדיין מלתת תשובות לעצמך (ומה לעשות ­ גם לסביבה) על שאלות כמו מי אתה, לאן אתה הולך או רוצה להגיע, ועוד המון תולדות שלהן, קטנות וגדולות משקל.

נשבע לכם שאם מארגנים מפגש מחזור ביבנה, אין סיכוי שאני בא. בשביל מה אני צריך את זה?
להשוות? להראות לכולם מי אני? לא, לא צריך.
אז בבקשה, שאף אחד לא ייקח את זה על עצמו, שלא אתפתה בטעות…