וְכָול אָדָם הוּא סֶכֶר בֵּין עָבָר לְעָתִיד
כְּשֶׁהוּא מֵת נִשְׁבָּר הַסֶּכֶר וְהֶעָבָר מִתְפָרֵץ לְתוֹךְ הֶעָתִיד
וְאֵין מֻקְדָּם וְאֵין מְאֻחָר, וְהַזְּמָן הוּא זְמָן אֶחָד
כְּמוֹ אְֶ-לֹהֵינוּ זְמַנֵּנוּ אֶחָד
וְזֵכֶר הַסֶּכֶר לִבְרָכָה

יהודה עמיחי

השנה שוב הצטרפתי לצוות פורים. תפקידי בכוח הוא לכתוב מערכונים או קטעי קישור, לפעמים שירים למנגינות מוכרות. אם אפשר שיצחיקו – עדיף. אנחנו משתדלים להתייחס לנושאים הבוערים בקיבוצנו דרך נושא מרכזי שבחרנו לערב. קשה לצפות מה יצחיק ומה לא, העניין תלוי בהרבה גורמים חוץ מהכתיבה: בהעמדה, בשחקנים ובעוד. בכל מקרה, היו שנים שצחקו יותר, והיו שנים של דממה עמוקה בסוף פאנץ'. כך או כך המתח הנפשי הוא תמיד קשה.
השנה חזרתי לצוות אחרי שנת הפסקה. בפעם האחרונה שהייתי שותף צרובה אצלי תחושת כישלון. כמעט אווירה של ההיפך מפורים בחדר האוכל שלנו.
ולמרות זאת, ובעיקר משום שזה מה שאנחנו אומרים לילדינו ולעצמנו – שיש ללמוד מטעויות, ושמהן לומדים הרבה יותר, אני חוזר ל'מקום הפשע', לוקח סיכון.
בשביל מה?
אפשר לומר שאכפת לי, ושזה המקום שלי לתרום, אבל אי אפשר להוציא את האגו מהמשוואה.
השאלה היא, האם כל זה שווה לי כשאני יודע את המחיר שאני עלול לשלם?

אני נמצא בדיוק בגיל האמצעי. מצד אחד רואה את הילדים הגדולים, ומהצד השני את הזקנים – אלה שאני מביט בפניהם בלוויות של חבריהם, והן מביעות צער ועצב ממש כמו ילדיהם של הנפטר. ואני לא מצליח לדמיין את ההרגשה הזאת של קצה חיים. המחשבה שצריך להשלים עם הזמן שתם, עם העזיבה, ולהשאיר את המקום לבאים אחריך, שימשיכו בלעדיך. הרגש העיקרי שעולה לי הוא עלבון. אגו

הכול ידוע, והרשות נתונה: העבר יודע ללמד אותנו את הטעויות של קודמינו, אבל אנחנו לא מוותרים על זכותנו לעשות טעויות משלנו.
וככה כנראה זה צריך להיות, כי אי אפשר אחרת. לחנוק את האגו או לוותר על הרצונות שלי – אי אפשר וגם לא בריא. בהחלט נוח לי ללכת בדרך שהתוו לי, והיא כנראה תיסוך עליי תחושת ביטחון מסוימת, אך לא בטוח שזה אני שהולך עליה, לא בטוח אם טביעות הרגליים בבוץ הן שלי או של קודמיי.
כדי להתעמת עם עצמי, אני יורד לדרך צדדית או מפלס לי דרך בעשב הגבוה, מתמודד עם מה שיבוא. הלוא גם קודמיי עשו אותו דבר, לא?
הרי יש שביל במקום שבו הם צעדו. עכשיו תורי לעשות את הטעויות שלהם, שלי.