תקופת תשרי. ראש השנה. שינוי מצב הרוח (ביותר ממובן אחד) מורגש אצלי כבר זמן מה לפני. קשה לשים את האצבע על הזמן המדויק. את המנגינות של מוישה רייז ושאר התפילות אני מתחיל לזמזם מתשעה באב. באלול, אם ממש מתרכזים, אפשר להרגיש שבערב קצת יותר קריר ואפשר לשבת בחוץ. כבר יש יותר עננים בשמים, כאילו אפשר להרגיש את השנה שוקעת. ערבי הסליחות מותחים את הערב בזמן שהימים מתקצרים והולכים. אוירה כבדה של שקיעה, קצת סוף.
ראש השנה כבר כאן אבל זה רק התאריך הרשמי. בשבילי השנה מתחילה אחרי יום כיפור, כאשר המתח משתחר והאוירה משתנה לגמרי בשירת הציבור "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

חלק נכבד מר"ה אנו נמצאים בבית הכנסת. יש רגע מיוחד בבית כנסת האהוב עלי במיוחד: תקיעת השופר. זהו רגע אהוב מפני שיש לכמה רגעים שקט אמיתי, מלא ציפיה, שקט מתוח, בבית הכנסת. שקט הנפגש ברגע אחד עם רעש עצום – קול התקיעה. קול דממה דקה.
כמו המפץ הגדול שבוודאי בא מהשקט, מהאין – יום הרת עולם

ועכשיו אני מהרהר ברגע הזה וחושב כמה הוא מתאים לחיינו. איך הוא מקפל בתוכו את ספקטרום חיינו:
בין בריאת השמים והארץ
בין זכור השכלי-פסיבי לשמור המעשי
בין האידיליה למציאות
בין התאוריה למעשה
בין מסורת לקידמה
בין היחיד ליחד
בין הכרת הטוב לבין המחויבות לתיקון עולם, להשתפרות
בין בדיקת המעשים של שנה שעברה לתכניות לשנה שתבוא
בין לשמה לאשמה
בין "מי לחיים" ל"מי למוות"
בין יום תרועה לזכרון תרועה

המילה מתח מהדהדת מבין הקטבים שברשימה הזאת, כמו שהיא מוחשית בימים אלו, ימי "מעביר צאנו תחת שבטו".
לא נעים להיות במתח. המתח מעיק על הנפש, מעייף ומתיש.
מתח חשמלי יכול להיות מסוכן, ממש כמו שהוא יכול להכניס אור.
אבל
מתח חשמלי נוצר רק כאשר יש הפרש אנרגיה בין שתי הנקודות בהם הוא נע.
מים זורמים רק כשיש הפרש גבהים.
כלומר בעולם בלי מתח, בלי זרימה, עולם בו המים עומדים, עולם שהכל ידוע וברור – אין תנועה ובוודאי אין סיכוי להשתפרות.

לא נעים להיות במתח, אך בלי מתח לא נעים. בפתח השנה החדשה, ביום תרועתינו, ביום בו נברא ונידון העולם, עלינו המלאכה לנוע ולבחור לנו את הכיוון הנכון.