במונחים של פריצת קריירה או כיוון, אני כבר נחשב לזקן, או לפחות ללא צעיר. הנה, גיליתי שהשוער האיטלקי בופון שצעיר ממני בשנה, לקראת משבר סוף קריירה. אפשר לומר שהתייאשתי מלהיות 'מצליחן' בתחום העיסוק המועדף עליי, ואני כבר לא מחכה שמישהו יגלה אותי (אבל אם אתם מכירים מישהו שמכיר מישהו אז אשמח). מסתפק במה שיש לי ועושה מהצד בשביל הנפש ובשביל לשמור על כשירות.

ואז באה הקורונה.

חוץ מהתופעות הרפואיות של הנגיף, וחוץ מללמד אותנו להסתדר בין ארבעה קירות, הקורונה עשתה עוד כמה דברים. בעיניי, הדבר העיקרי שהיא עשתה הוא להמציא מכונת זמן. תקופת הקורונה פשוט הקפיצה אותנו עשרים או שלושים שנה קדימה; דברים שהיו אמורים לקרות בעוד הרבה זמן, תחת בישול ארוך, קורים עכשיו ומיד. עבודה ולימודים מרחוק, קניות און ליין, תהליכים חברתיים ועוד. וכך גם אצלי. ריבוי המניינים לדוגמה, כפה עלינו מניינים מצומצמים וכל אחד ואחד מהמשתתפים נדרש לתת כתף. מפה לשם נהייתי חזן. ולא תגידו של ערבית ביום חול – של מוסף שבת! ישר לטופ (שחרית, איך לומר, היא לא אופציה מעשית). לא אגיד שהכוונה והרצון לא התחבאו אצלי עמוק, מחכים לרגע שיבוא, אבל זה בדיוק העניין. הקורונה קירבה את הרגע הזה הרחוק, העתידי – לעכשיו.

ההוכחה האולטימטיבית לקפיצת הזמן הייתה הכבוד הגדול שנפל בחלקי, להיות חתן בראשית במניין בית הכנסת של הקיבוץ. הרי זה לא אמור היה לקרות לפני גיל חמישים או שישים.

התקופה האחרונה הוכיחה לי שתמיד יש אפשרות לפריצה, לגילוי, ולא הכול סגור. גם אם אני לא מצליח להשתנות, לפעמים, באורח נס, העולם הוא שמשתנה פתאום וכופה עליי לפרוץ בתחומים שלא חשבתי עליהם. רק צריך למצוא את הדרך לשמור על המומנטום כאשר מה שקורה עכשיו יהפוך גם הוא לשגרה חדשה. שינוי כזה לא צפוי לקרות שוב בימי חיי. עכשיו התור שלי.