כמה פעמים קרה ששמעתי את צירוף המילים 'לצאת מאזור הנוחות', ולא רציתי לחנוק את מי שאמר או כתב אותן? כמעט אף פעם. לא הכרתי משפט כל כך מעצבן שמריח מחוכמת מזרח בואכה קואוצ'ינג, וזאת בלי להזכיר את ההתנשאות החבויה בו.

ואז קורונה.
הסגר והחל"ת מיקמו אותי בבית, שזה המקום הנוח פר־אקסלנס. לכאורה.
לא היה לי נוח בלי עבודה ולא הייתה לי נוחה המחשבה על חזרה לעבודה באותו שכר מעליב. ובטח לא היה לי נוח לחשוב קדימה, יותר מכמה שעות, שלא לומר על העתיד.
אבל הקורונה כפכפה אותי חזק ורחוק מאזור הנוחות. בקטע טוב.
התחלתי לחשוב. הבנתי שמה שהחשבתי כמשרת החלומות שלי זה לא בדיוק אני והחלטתי לחשב מסלול מחדש (עוד משפט מרגיז). התחלתי לעבוד כעצמאי ולהשתכר יפה (לא הייטקס, תירגעו), ובמקביל להתפתח כיזם. כן מה שאתם שומעים. ויש תוכניות ואפילו קובצי אקסל.
זה לא היה קל. כשרק התחלתי להרים טלפונים לחו"ל, לא ממש ענו לי. אבל הייתי חייב לשבור את התבנית של עצמי ולהמשיך. זאת הייתה תקופה שבתפילה הקדשתי כוונות מיוחדות ל'מתיר אסורים'. ממש הרגשתי שאני צריך סייעתא דשמיא כדי לצאת ממי שהייתי למי שאני רוצה להיות.
ברוך ה' אני רואה פירות בעמלי וממשיך להתפתח. למדתי המון על התחום החדש ובעיקר על עצמי.
ועוד למדתי שגם אם זה לא לכל אחד, וגם אם זה נשמע פלצני, היציאה מאזור הנוחות אפשרית, ובמקרה שלי הייתה הכרחית. גיליתי שזה כמו שריר שניתן לחיזוק, הרגל שניתן לסגל. ויש להרגל הזה יכולת התרחבות (תשאלו את הקבצן בצומת סילבר)
לאט לאט אני מרגיש יותר ויותר בנוח במקום הנוכחי, אעדכן (מקווה שלא בקרוב) על היציאה הבאה