בקיבוץ השיתופי כולם היו שווים. לפחות כך חשבנו או שכנענו את עצמנו. כדי לוודא שכך הם הדברים היינו צריכים להסתכל קצת ימינה ושמאלה, לפזול לצדדים. לוודא. הרגשנו שווים אם זה הצליח. אם לא? זה כבר סיפור אחר.

בקיבוץ השיתופי אסור לנקר עיניים. אם סבתא שלחה פיתות אז הערב לא אוכלים בחוץ. לא יפה ולא יאה. גם אם יש לך – 'שחק אותה' שווה.

בקיבוץ השיתופי רגש הקנאה היה מוחנק. מוקצה. לא קיים במרחב הציבורי. במרחב הפרטי? אוי ואבוי אם יגלו – קנאה או פרטיות.

עם ההפרטה הופרט החיטוט. המבט שהיה עסוק במה מימין ומשמאל התפנה קצת להסתכלות פנימה. ומשם אחרי שלב האבל, מתבקש המבט קדימה (המבט לאחור וההתרפקות על הנוסטלגיה שואב, דואב. מעכב).

לצרכים האישיים ניתן מקום מרכזי, ההבדלים והייחודיות שלנו כבר אינם סיבה לבושה. אפילו מקור לגאווה.

כמו שהפרט שוחרר, כך נקרא דרור גם לרגש הקנאה. מחיר מתבקש ומובן מאליו. במיוחד אם ממילא הוא תמיד היה שם. הוא רק הוסתר מאחורי מנגנונים, חוקים, תקנונים. מאחורי טיעונים לא ענייניים ווילונות מוסתים.

לקנאה שני פנים. מנוגדים זה לזה. היא יכולה להמריץ, לייצר מוטיבציה. אך היא יכולה גם לייאש, להוסיף משקולות לצעדיך עד כריעה תחת המשא. ובכל זאת הרווחנו בחירה. עוד אחת.

שלב טבעי בתהליך ההפרטה הוא הרצון שילדינו יגורו על ידינו. פעם ידענו כי הקיבוץ "מטפל" בנו, הוא המשפחה שלנו. ההפרטה בעצם מפרידה את החבר מהמשפחה הגדולה שנקראת קיבוץ ומלמדת אותו – מזכירה לו – שהוא פרט. שיש לו משפחה שהיא ממש שלו. ששם מתבקש שהרגש יהיה חזק יותר. בריא יותר.

נדמה לי שהשלב הבא בשחרור הפרט יבוא בשדה הפולחני. כבר רואים ניצנים ואפילו יותר מניצנים בעניין.

ובעצם למה לא? כל תחומי חיינו נאלצו להסתגל. ולמה שתחום זה יישאר מולאם? ברור לי שהוא מוסכם יותר משאר הדברים, אך מתברר לי יותר ויותר כי יש חיפוש  המבקש להשתחרר מעול הקונצנזוס. עם שחרור מחשבת היחיד, המידע הזמין, והעולם המשתנה לנגד עינינו – זה רק עניין של זמן. וקצת אומץ. באופן פרדוקסלי גם לאלו העומדים מנגד, הבוחרים להישאר כקהילה דרוש אומץ. אומץ לתת, לשחרר. אומץ לאמץ.