דעת יחיד

גדולי האומות מפריחים שממות 
מפריחים סיסמאות, מפריחים בועות 
ההמון מריע ומניף דגלים 
ובמרתפים למטה הם עורפים ראשים 

רמי פורטיס, מתוך השיר "נעליים"

 המדינה. המדינה שלנו שבזכותה אנחנו כאן, המדינה שאנו כל כך אוהבים. המדינה לפני הכל. טוב למות בעד ארצנו. ממלכתיות.

הרבה דברים יש לנו בזכות המדינה. שירותים שונים, כבישים, חוק וסדר, קופת חולים וביטוח לאומי, יש שיגידו שאף החיים עצמם הם בזכות ומותקף המדינה. ויש עוד הרבה הרבה שלא מניתי. אין להתעלם מהתועלת שיש מהמדינה.

אבל באמת כמה זכויות אדם נרמסו תחת גלגלי ה"מדינה" – כל מדינה – כמושג, כרעיון. זכויות ובעיקר אנשים. גולאגים, גטאות, גלות. ולא רק במדינות טוטליטריות או חשוכות. גם באלו הכי "נאורות" המדינה לא ריחמה. אפילו במדינות בהם האינדבידואליזם הוא ערך צריך "להגן על הדמוקרטיה".

הגבול לדוגמא – שאותו המדינה קובעת – מיד עושה את מי שבצד השני שלו אחר במקרה הטוב ואויב ברוב המקרים. קו דמיוני ששורבט על מפה. וכמו שהגבול נקבע על ידי המדינה גם המדינה מוגדרת על ידי הגבול – ומרגע שזה קורה מיד יש ציבור מופלה מעצם הגדרות אופיה של המדינה או ההרכב הדתי/אתני שלה. קו אחד יכול לקבוע מי לרוב ומי למיעוט. מי לאליטה ומי לשאיבת מים. יש גבולות שיצרו יש מאין עמים חדשים. יש כאלו שחצו שבטים, משפחות.

אבל אלו עוולות גדולות. גם ברמה היומיומית, כשחושבים על זה, יש הרבה תהיות על ההתנהלות של המדינה, שבשבילנו היא כבר מובנת מאליה, כאילו באמת אין דרך אחרת.

מיסים ישירים ובטח העקיפים שכל מטרתם לתחזק את המנגנון ולשמר את האיזון החברתי הבעייתי שאנו (ועוד לא מעט מדינות) מצויים בו. אמנם כמו שכתבתי אנו מקבלים טיפול בריאותי תמורת הביטוח שאנו משלמים, אך אם המנגנון לא היה קיים מראש, האם ברגע שהיינו צריכים עזרה רפואית, הוא היה באמת יקר? בטוח לא היינו צריכים להאבק בחברות ביטוח ובאותיות הקטנות שלהם. רק דוגמא אחת, רק נקודה למחשבה.

אחד הערכים החשובים שלנו הוא ערך העבודה. אבל גם הערך הזה היה מתרוקן מתוכנו ללא נולד המושג "מדינה". אולי אם המערכת המסורבלת הזאת וכל מה שהיא מביאה איתה לא הייתה מגיעה למחוזותינו, היינו עובדים למחייתינו, באמת. כמה שעות בכל יום, בטח לא שמונה שעות ויותר.

מערכת חינוך של המדינה, שאמורה להכין את הילד לחיים, למעשה מכינה לחיים במדינה הספציפית.
נוצרת אחידות מחשבתית ונוער (אזרחים לעתיד) מגויס. דעת היחיד לא מקבלת עידוד רב, ונוצרת מציאות בה החירות המחשבתית מושתקת והיחיד מתחבא מאחורי "מנהיג" שיביע את דעותיו לכאורה.

גם אם נדבר באמת מידה יותר מצומצמת, יותר קרובה אלינו הבעיות דומות. כי בקהילות שלנו לקהילה מקום חשוב ומרכזי. לעיתים קרובות בקלות אנחנו שוכחים את הפרט, את האחר, את עצמינו ומי אנחנו. לפעמים עד ביטול עצמי למען אותו כלל או רעיון.

העניין התחדד לי לאור סערת הסוטים, שבמרכזה ראש מכינת עלי שבודאי רבים מקשיבים לו. והבנתי שאולי צריך להיות לנו הקשבה סלקטיבית, ביקורתית, גם (בעיקר) לרבנים ולמנהיגים. כי רק היחיד יכול לעשות לו רב ורק הוא יכול לבטל את המינוי. היחיד לא יכול להסתתר מאחורי "ציבור" ולנהות אחריו כמי שראשו כבוש באדמה עוקב אחרי עקבותיהם. עלינו כיחידים להרים ראש ולהבין לאן הולכים ואת השביל לשם למצוא ואף לעיתים לברוא לבד. בהליכה בדרך מוכרת יש יתרונות מובנים וברורים אבל העקבות היחודיות לך נרמסות שם תחת רגלי ההמון.

"…דבריו של טרומפלדור על דבר הקבוצה, שהוא רואה בה חזות הכל, אינם, כמובן, לגמרי לפי רוחי. אני אינני מעמיד את מפעלנו הלאומי והאנושי על הצורה, איזו שתהיה.
בעיני טובות כל הצורות: קבוצה, קבוצה גדולה, מושב עובדים, קואופרטיב, קומונה – אם יהיה בהן תוכן אנושי. ואם לא – אף אחת מהן לא תועיל. ואל יאמרו לי, כי בקבוצה או בקומונה יותר קל להשיג את התוכן האנושי. בכל אחת מהצורות האלה ישנם צדדים חיוביים ושליליים. ולפי שעה אנחנו רואים, כי בכל אחת מהן פועלים קודם כל הצדדים השליליים. יען מה? יען אשר מעמידים את הכל על הצורה. שוכחים דבר קטן, שוכחים כי העיקר הוא האדם, אשר יהיה אדם בכל צורה, ולא הצורה היא העיקר."

א"ד גורדון, מכתבים ורשימות ע"מ 160

itai wagschal  איתי וגשל
https://itaiwa.wordpress.com/
0507439403