לפני שנה השתתפתי באזכרה של חבר קיבוץ שתאריך פטירתו היה סמוך ליום השואה. הנפטר היה בן של ניצולים ובחייו היה עסוק בתיעוד וזכירה של עיירת הוריו, כך שאך טבעי שזה יהיה נושא האזכרה. לא ידעתי למה לצפות. כל חיינו הרגילו אותנו לזכור את השואה בדרך מסוימת, לא ממש מתוחכמת. תרבות זכירה של דום ודם. וכאן נתגלתה לי הפתעה. מסתבר שיש דרך אחרת. על הבמה ישבו שני מנגנים וזמר-מספר. כבר בדברי הפתיחה שלו הוא הצהיר: "ננסה להתרומם מהדם והאפר, כדי לגעת בחיים". והמנגנים התחילו לנגן שירים מהעיירה שלפני המלחמה ההיא. תוך כדי נגינתם הוקרן סרטון של צאצאי עיירה בפולין מסיירים בה, אבודים משהו, מחפשים סימן או זכר למה שהיה שם לפני. ואין. נשאר רק שיר, ניגון.

גדיעת השורשים מעסיקה אותי, מטרידה במידת-מה. הוריי בני מהגרים ציונים, שדיברו עם ילדיהם רק עברית. ההורים שלי, אף הם היגרו – לקיבוץ, שם אימצו לעצמם זהות והחלו לבנות מסורת משלהם, חדשה. שרנו מה ששרים כולם, ולא מה שסבא שר. אימצנו לעצמנו את המנגינה של "חד גדיא" אשר שרו שותפינו הקבועים לסדר עד לפני כמה שנים. לכרם התימנים לא נסענו. יש לי זיכרון משבת אחת בירושלים, ותו לא.
אולי הבעיה שלי מייצגת בזעיר-אנפין בעיה של המסורת שלנו לעומת עמים אחרים. אולי זה הנדודים התכופים או ההתפזרות, השבטיות, שגרמו לכך שאין לנו לבוש חגיגי מסורתי אחיד שהולך איתנו מאות שנים, ריקוד או לחנים עתיקים שכל היהודים שרים באירועים מיוחדים. האם בימים שבהם בית המקדש היה קיים, היה לנו "את זה"? משהו פיזי פשוט ולא מתוחכם כמו בגד או שיר שאיחד אותנו? מה לבשו ליום כיפור? פסח? לסוכות? מה היה "לבוש לבן" של ט"ו באב? אני מת לדעת.
מילים – יש ויש. המסורת שלנו התבססה על המילה. בעיקר שבעל פה, זאת שעוברת מאב לבן ומאם לבת. אבל בעוד שהמילים אמנם קבועות – משמעותן משתנה יום יום, גם אופן הסיפור וההקשבה שונה מאדם לאדם.
יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי בשבילנו. כל כך התרגלנו למסורת החפה מכל מניירה פיסית, שאני חושש שאם יחזור בית המקדש לעבודתו זה ייראה לנו עבודת אלילים ממש (חִשבו על הנפנוף המוזר של ארבעת המינים כמבחן).

כל הזמן בתזוזה. נדודים. גלות. חזרה ועוד ושוב. והזהות כנ"ל. גם כשכבר הקמנו בית, מההרגל היא ממשיכה לזוז, לנוע בחוסר שקט. הורסת ובונה. שוכחת ושומרת. ממציאה עצמה מחדש. מהישן.