בין הזמנים (זמן קורונה)

העתיד שלי אומר שהלוואה אחת נגמרת בעוד שנה ואחרת בעוד עשור – לא הלוואות לחופשה מפונפנת באי אקזוטי אלא הלוואות על הבית שלנו. ההווה שלי מתמקד בחיפוש עבודה בכל פלטפורמה אפשרית ובכל תחום שקצת מזכיר את שלי, לקצץ בעלויות מיותרות, ולנסות לאזן את החשבון.

העתיד הבטיח לי שבוע בפארק אקרן בצרפת; ניתוק מושלם בהרים של אירופה, מגורים בבקתת עץ, שבילים צרים בין הרים ועמקים, שיחות באנגלית ומרק ירקות בסוף היום. ההווה מקיים חופשה בארץ המובטחת, בהרשמה מראש כמובן ועל פי הנחיות משרד הבריאות.

העתיד הפשוט והרגיל סידר לי שגרה רגועה של מפגש חמולתי וקיבוצי בכל שבת, מפגש חודשי עם החברים לקידוש ושלום יומיומי בשבילים. ההווה מחייב אותנו בריחוק חברתי והסתרת הפנים, כפפות, בידוד וסגר. מצב לא מוכר לרובנו וקשה לכולנו. הפחד מהלא ידוע הוביל להקפדה טוטלית על ההנחיות, עד כדי כך שחלק מהאנשים היומיומיים "נעלמו" לי. וכשכן הופיעו מולי, כמעט שלא זיהיתי. רק התמקדות בעיניים עזרה לי לזהות חיוך.
עד כדי מצב שהפחד מהנגיף מוביל אותי לפחד מאנשים.

כשאנו אומרים 'עתיד', לכמה רחוק אנו מתכוונים? שבוע הבא? עוד שנה? עשור? כל אחד יענה באופן אחר לשאלה הזאת, וכולם יהיו בצד הצודק. כי העתיד הוא מושג מתעתע, אמורפי וכמעט מיסטי. הוא הערפל עצמו, במיוחד בתקופות לא ברורות, ביטחונית, רפואית – כמו עכשיו.
אז בואו נתמקד בהווה, במה שקורה כרגע ומה עליי לעשות. כן, ההווה – עוד מושג נזיל אבל זה מה שיש ובו צריך להיאחז, בעיקר כי אין ברירה.
במצבנו, ההווה הוא כמו מה שאומרים על דמוקרטיה: הרע במיעוטו.