קניון מרשים, נהרות אדירים והרבה ירוק. מסע קאנו בנהר שעד לפני 20 שנה עוד השתוללה מלחמה סביבו, והיום הוא רק מחכה שיגלו אותו.
איך מרגישים כשחלום הופך למציאות? משהו שדמיינת 20 שנה, חשבת עליו שנה, תכננת חצי שנה והנה הנה זה כבר פה ואתה על המטוס? מתח, התרגשות, תקוה וחרדה. הכל בערבוביה.
וגם תפילה קטנה, שהכל ילך כשורה, ומה שלא – שיהפוך להפתעה נעימה ולחוויה מעצימה.
ההכנות
על מסע קאנו של שלושה ימים אני חושב כבר הרבה זמן. מאז הפעם האחרונה שעשיתי דבר דומה, בטיול אחרי הצבא בניו זילנד.
לאחר התלבטות בין כמה מדינות ואזורים, בחרתי את נהר הדרינה.
רובו של הנהר מסמן את גבול סרביה-בוסניה. אורכו 346 ק"מ והוא נשפך לנהר הסאבה (ומשם לדנובה). קריאה עליו ומבט בתמונות מגלים שיש בו קניון יפה השווה ביקור.
הגישה אל היופי של הנהר היא דרך סרביה, מדינה מגוש יוגוסלביה לשעבר, ועד לשנת 2000 היא עוד דיממה במלחמות ששררו באזור מאז הפירוק ב-1992. מלבד בוסניה, שכנותיה הנוספות הן קרואטיה, הונגריה, רומניה, בולגריה וצפון מקדוניה.
העיירה באינה באשטה (Bajina Bašta) – המרוחקת 3-4 שעות נסיעה דרומה מבלגרד – היא הבסיס ממנו יוצאים לחוות את נהר הדרינה ואתרים נוספים בסביבה (הפארק הלאומי טארה ועוד). עיירה נחמדה ובה כמה אפשרויות לינה ומרכז עיר שאפשר למצוא בו מסעדות ובתי קפה. התיירות בסרביה עדיין בחיתוליה, והמתקנים והמחירים בהתאם. יחד עם זאת, במשך השבוע שטיילנו בה (אני וחבר שהצטרף לגחמה), בילינו במלונות מפנקים עם שירות מעולה, מחירים מצחיקים ונופים עוצרי נשימה.
מציאת מישהו שישכיר לנו קאנו לא היתה פשוטה. אחרי חיפושים באינטרנט והפניות מכאן לשם וחזור, נתקלתי בשם של אלכסנדר סאביץ'. אותו סאביץ' הוא עסק של איש אחד – Adventure Club Serbia – והוא דגם ליזמים צעירים בסרביה המנסים ללא עזרה רבה מצד הרשויות, ליזום עסקי תיירות ולפלס דרכם מעלה בסולם הכלכלי. הוא מוביל קבוצות באזור וכן בנהר עצמו. בניגוד לאחרים הוא הסכים להשכיר לי קאנו ולבנות לי מסלול. התנאים היחידים שהיו לי: עצמאות ויומיים בקניון דרינה – הפנינה של הנהר.
התכנון בגדול היה להתחיל מהגשר של העיר וישגראד (Visegrád) בבוסניה ולהגיע אחרי יומיים וחצי אל הסלע בלב הנהר מול באינה באשטה.
לדרך!
טיסה קצרה הביאה אותי וחבר למסע – שגם צילומיו מככבים כאן, תודה אביב! – לבלגרד. מהנמל כדאי לקחת מונית לעיר אבל שימו לב שאתם נעזרים בחברה הרשמית "פינק" (כובע מונית ורוד).
קשה למצוא ברשת מידע על התחבורה הציבורית בסרביה אבל היא קיימת. מפאת הזמן הקצר והנוחות שכרנו רכב עוד בארץ כולל כל הביטוחים ומדובר בהוצאה נמוכה יחסית. אספנו את האוטו בבוקר שאחרי הטיסה ויצאנו דרומה. בדרך קצת קניות, סלרי חינם מבעל בסטה חביב, קפה באחד הכפרים והרבה נוף כפרי וירוק.
לקראת הערב התמקמנו בבאינה באשטה ולאחר ארוחת ערב וסיבוב קצר בעיר הלכנו לישון.
קמנו בתקווה למזג אוויר טוב, ופגשנו את סאביץ' ואת הקאנו כדי לעבור איתו את הגבול אל העיר וישגראד. העיר הזאת די קטנה אך היא התפרסמה בזכות ספרו של איוו אנדריץ' "גשר על הדרינה" שבגינו גם זכה בפרס נובל.
(לקראת כל טיול שלי אני מנסה למצוא ספר שיתאים לאווירה ויוסיף פן נוסף למסע. הפעם הבחירה הייתה קלה).
הגשר על הדרינה – הוא גשר מהמט פשה סוקולוביץ', נבנה בסוף המאה ה-16 ע"י הווזיר העותמני סוקולו מהמט פאשה, והוא אתר מורשת עולמית. חשיבותו של הגשר המחבר את פנים הבלקן לים האדריאטי הפכו אותו ליעד בכל מלחמה מאז שנבנה – אך הוא שרד את כולן. הגשר מרשים ביותר. נראה צעיר וחזק מכפי גילו, בעל יופי קלאסי. אפשר להבין למה אנדריץ' ראה בו סמל ליציבות מול כל שינויי הזמן והאדם.
עשינו עליו סיבוב. תצפתנו לכיוון מורד הנהר, לכיוון אותו תכף ניקח עם הקאנו.
סאביץ' עוזר לנו לרדת לנהר ולאחר דברי הסבר על הקאנו ועל דרך החתירה שלח אותנו לדרכנו. נופפנו לשלום והוקרת תודה והבטנו קדימה.
בשעת החתירה הראשונה עוד יש קצת זרימה הדוחפת אותנו, אך לאחר מכן צריך להתחיל לעבוד מכיוון שהסכר במורד הנהר משפיע עד לכאן. מהשמים מטפטף אך לעת עתה, ומומלץ להגיע עם חליפת סערה מלאה, בעיקר כי לא נעים לשבת על מושב רטוב.
אנחנו חולפים על פני בתים לאורך הנהר ושטחים חקלאיים. באחד הבקתות אנחנו מחליטים לעצור בעיקר בגלל התחזקות הגשם, ואנחנו מנצלים את מחסה הבקתה לארוחת צהרים. היום מתוכנן לנו 22 ק"מ וע"פ התחזית של סאביץ' ייקח לנו בין 4 ל-5 שעות. גוגל מאפ מזהה את מיקומנו לאורך כל הדרך, נותן לנו ביטחון, ובעזרת אפליקציה נוספת גם מדדנו את מהירותנו.
אחרי חצי שעה הגשם שכך ואנחנו מתלבשים ושבים אל המים, גולשים בזהירות פנימה אל הנהר. אנחנו כבר די רטובים אחרי שיוט של כ-3 שעות כאשר אנחנו רואים עשן עולה על הגדה הימנית. ניגשנו בזהירות אל המזח הקטן בתחתית הגדה ונקשרנו אליו. עלינו למעלה ומיד קיבלנו קבלת פנים מזרח אירופאית קלאסית: כוסית של ראקיה 95% אלכוהול ומקום ליד המדורה.
חמישה חברים בני 60 בערך, מבלים יחד בשיפוץ בקתת סוף השבוע שלהם. כחולי כדורסל תגובתם הראשונה למשמע שם מדינתנו היא ה…. "מכבי תל אביב"… אחד מהם שהצטרף מאוחר יותר מפתיע בתגובה מקורית: הוא מחליף את ה"לחיים" המקומי בצעקת "נתניהו"!!
אחרי עוד כמה שיחות בטלות וייבוש הבגדים נפרדנו מהם לשלום וחזרנו למשימתנו.
עד מהרה החשש מהחתירה החדגונית שוכחת והיא הופכת ל"רשע לבן" ואנחנו מתפנים לחוות את הנוף, המחשבות והרגש.
המלון חיכה לנו בעיקול של 90 מעלות של הנהר לא רחוק מהכפר źepa. התקרבנו בסגנון הזיגזג שפיתחנו (קצת כמו צוללת שמתרגלת התחמקות מטורפדו) לכיוון המלון. זיאד קיבל אותנו בשמחה תוך כדי הדיג, ואמר שהגענו למקום הנכון. שמחנו בעיקר לגלות שאנחנו היחידים במלון הערב.
המלון Braća Ćesko הוא יחסית חדש. יש בו 10 חדרים מהודרים. כאמור יש בו שלוש קומות, שגם הראשונה -בה נמצא חדר האוכל – נמצאת בגובה קומה וחצי מהנהר, כך שגם בה נוף פתוח משתי צלעות לנהר הרחב. שתי הקומות הנוספות מוקדשות לחדרים. כדיירים יחידים קיבלנו כמובן את החדר הכי גבוה. הנוף מדהים בהתאם.
מלבד זיאד נכחה במלון מבשלת ועוד אדם שבעיקר גלגל סיגריות, ואני מדבר על כמות מסחרית. באנגלית הרצוצה הבנו שזה קשור למחיר הסיגריות לעומת מחיר הטבק.
כך או כך, שלושה עובדי מלון בשביל שנינו. המבשלת בישלה מה שביקשנו בתוספת לדגים הטריים של זיאד. כך בערב וכך גם בבוקר.
על כוס בירה סיפר לנו זיאד, בן 50 בערך, על המצב הכלכלי הקשה בבוסניה. על הגירת הצעירים והצטמקות הכפר שלהם בעקבות כך. גם מלון זה המלא בעיקר בסופי השבוע של הקיץ, הוא בבעלות בן הכפר החי באוסטרליה.
יום מספר 2 – על הגבול
הזריחה נכנסה לנו מהמרפסת, מאירה לנו יום בהיר ויפה. יורדים לארוחת בוקר במרפסת חדר האוכל. הנוף מתפקד כמתאבן המלווה אותנו בין ביס לביס. היה קשה לעזוב את המרפסת ולהתחיל את היום. אבל אין ברירה, ולאחר הצטיידות בבירה, סלפי פרידה עם המארחים ואנו יורדים לקאנו ועולים על הנהר.
זהו יומנו השני לשיט, והיום אחרי 8 ק"מ בערך נחזור לסרביה ונמשיך עוד כ-20 ק"מ על הגבול בין שתי המדינות.
תענוג לחתור כאשר אתה על המים הצלולים ומסביבך הרים ושמיים נקיים, רק אנחנו והברווזים על המים. עופות אחרים בגדלים משתנים מצטרפים לנוף מדי פעם. קשה לתאר את השקט והשלווה, ולהכיל אותו זאת גם משימה לא פשוטה. אני מצלם לא מעט ומוסיף צילומים עם העיניים, עם הרגש, כי מצלמה לא יכולה לתפוס הכל.
את "מעבר הגבול" מזהים בקלות שכן זאת פניה 90 מעלות של הנהר. בעזרת העיניים שלנו והמלצות מראש, אנחנו מאתרים נקודות עניין ונקודות עצירה. פה בקתה צרה לארוחת צהרים, שם מערה עמוקה ויפה. מדי פעם ישנה אפשרות להיכנס לתוך נקיקים הנשפכים לנהר. בתוכם מתגלים לנו מפלים בגדלים שונים ובכל מקרה יפים יפים.
לקראת אמצע היום אנחנו כבר בתוך שיאו של קניון דרינה. הקירות המתרוממים לעשרות מטרים משני הצדדים מפצים על העדר מקומות עצירה. זהו שיא השייט ואין דרך אחרת לראות נוף מיוחד זה. אנחנו חותרים לאט, נוצרים את הרגעים והנופים.
הקניון נשפך לתוך אגם פרוצ'ץ (Perućac), אגם גדול שנוצר ע"י סכר ואורכו 8 ק"מ. הסכר נבנה ב-1966 על הנהר בשביל התחנה ההידרואלקטרית.
משמאל, הצד הבוסני נפתח לגבעות, מימין הצד הסרבי תוחם את האגם בחומת הרים – פארק טארה. זה לא מה שיעצור את היוזמה של הסרבים, והם בונים כמעט לכל אורך הנהר בקתות צפות, בגדלים שונים. הם "יושבות" על חביות בדרך כלל וקשורות לגדה. סאביץ' סידר לנו להתארח בבקתה כזאת – חדשה מהניילונים. רדיסאב נופף לנו לשלום ועזר לנו להתמקם והראה לנו את הבקתה. סלון קטן, מטבחון ומרפסת גדולה. בקומה השניה חלל שינה ל-5 נפשות. הנוף אל האגם וההרים מדהים.
לאחר סידור החתימות בדרכון – המזכה אותנו בנסיעה קצרה בכפרים בוסנים – והצטיידות, אנו חוזרים לבקתה על המים.
מבשלים משהו קטן, נהנים מהנוף, השקט על האגם והחברה ונופלים לשינה מתוקה.
יום 3 – תופסים זרם
איך ממשיכים לשוט אם אנחנו על הסכר? כשיש ליווי אישי וצמוד אין מה לדאוג. בבוקר סאביץ' מגיע לסדר הכל. מעביר אותנו לצד השני של הסכר ומחליף את הסירה לכזאת שמתאימה לזרם חזק יותר – שכן אנחנו אחרי הסכר, ועכשיו זה נהר אמיתי, לא אגם. סאביץ אומר לנו שבזרם כזה אפשר להספיק 40 ק"מ ביום ואפילו יותר, אבל לנו יש רק כמה שעות ועוד הרבה מה לראות בסרביה. לכן אנחנו נפרדים ממנו וקובעים להיפגש ליד הסלע המפורסם בבאינה באשטה (לא מכירים? לחצו כאן).
כבר בהתחלה אנחנו מרגישים את ההבדל במהירות בין היום ליומיים שקדמו לו. בעצם לא ממש היינו צריכים לחתור, רק לכוון את הקאנו ולהנות מהנוף. מראה הנהר כבר לא קניוני, מימין ומשמאל בתים מפוזרים והרבה ירוק. השמיים אפורים ואחרי שעתיים הגשם חוזר ומתחזק לאט לאט.
הנהר מחבק את הסלע עם בית העץ הקטן שעליו משני צדדיו, והזרם כאן כבר חזק מאוד. סאביץ הסביר לנו שכדי לעלות על הסלע צריך לעבור אותו ואז להסתובב ולהיכנס בין הזרמים המקיפים את הסלע ולחתור נגד הזרם. בפעם הראשונה אנחנו נכשלים, חותרים אל הגדה כדי לקבל הוראות מדויקות יותר ומנסים שוב. הגשם החזק מפריע לראות את הדרך, אך בעזרת עקשנות וחתירה נמרצת אנו מגיעים לשם. בהחלט רגע שהיינו גאים בו.
זהו בעצם סיום שלושת הימים שלנו על המים, והאמת גם המים היו עלינו. סיימנו אותם סחוטים מהגשם, ואחרי הוצאת הקאנו ופרידה מסאביץ אנו ניגשים להחלפת בגדים במכונית.
הימים האלו היו מתגמלים מעל ומעבר לכל תקוותי. הן מבחינת סגירת המעגל של כמעט 20 שנה והן מבחינת התמורה הגבוהה לתכנון המפרך. אך הגמול הגדול והמפתיע שקיבלתי, הוא האפיק החדש שנפתח לי מבחינת סוג טיול. ביני וביני החלטתי שמדי פעם, במקום טרק רגלי, אסע למסע קאנו שכזה, כל פעם בנהר אחר, כל פעם בנוף שונה. זה כבר לא יהיה איזה עניין היסטורי שצריך לסגור, אבל זה יפתח חשבון חדש של חוויות.
מגֵירה מגִירה 