בקיבוץ השיתופי הכול הוחלט דרך הפריזמה של ערך ה"שוויון". ההיררכיה היא מוקצה, מילה גסה. כי מה זה היררכיה? מדרוג, הפרש, שוני. שוני וייחודיות היו אסורים. ולא שלא היו מנהלים ועובדים, לדוגמה. אבל לא אמרו 'מנהל'. אמרו 'רכז'. שלא יעיד על מעמד, שלא "יעלה לו לראש".
כשרצו לקנטר את הקיבוץ המתחדש, השיתופיים קראו לו 'קיבוץ מעמדי'. כלומר היררכי. כלומר לא קיבוץ. כי בקיבוץ השיתופי, כזכור, כולם שווים. מהר מאוד התברר שאמנם כולם שווים בשורת התקציב, אך המעמדות, שאין לבולמם, בכל זאת התבטאו בצורות אחרות ובדרכים משונות. וכשזה קרה, זה הרתיח, כי מה יותר מרגיז מהיררכיה במקום שאמור להיות חף מכל זה?
הבנת העניין הזה חידדה לי ביתר שאת את אשליית השוויון. קלישאתי ככל שזה נשמע, אי אפשר להיות שווים, כי אנחנו בעצם שונים. מרגיז ככל שזה נשמע, לא נוכל להיות שווים, לא בפני החוק, לא בנקודת הזינוק לחיים, לא במוות.
וכשחושבים על זה, כבר במשפט שבו מתארים קיבוץ על רגל אחת טמון הזרע שיקלקל (או שמא יתקן) את הרעיון שבשמו נוצר: "ייקח לפי צורכו, וייתן לפי כוחו".
השוני הטבעי בין בני אדם הוא חזק מכדי לאוסרו בשלשלאות האחידות.
ובכל זאת, עדיין טבועות בי התניות מאז, שהפכו לי כמו טבע שני: לצדד בהחלטות הקיבוץ ולהאמין בהן; להתגייס כשמבקשים – גם אם לא מתאים; לא לנקר עיניים; וכמובן "מה יגידו" המסרס.
המודעות היא כבר כברת דרך לשינוי ולתיקון. אני בורר את המוץ מהתבן, מעריך את הטוב, שם עין על הפחות.
אולי לא הופך את הפירמידה, אבל בהחלט משנה את ההיררכיה כך שתתאים לי. בדיוק בשבילי.
מגֵירה מגִירה 