כמו יומן מסע

נחיתה בפולין, שעת לילה מאוחרת. נראה שאנחנו לבד בשדה. מקבלים מבט חמור סבר וחותמת בדרכון, וממשיכים לקחת את הכבודה. בחוץ מחכה לנו הנהג שלנו. עולים למונית. בחוץ ערפל כבד, ובכל מקום שיד אדם לא נגעה בו יש יערות עבותים. בנסיעה קצרה אפשר להספיק לחשוב הרבה. פולין, אמצע הלילה, ערפל, יערות. ברור לאן זה הולך. פוליקר מתנגן לי בראש, ואני מקווה שזה לא ימשיך לאורך כל השהות שלנו כאן. בדיעבד אני יודע שאחרי כמה בדיחות שחורות וסיבוב בעיר היפה מתנגנות בראש מנגינות אחרות.

כשנוסעים למקום שמזג האוויר בו אינו מובטח, והשמים הכחולים בו אינם נצחיים (כך ברוב העולם), יש פחד שלא נראה את היופי ש"גוגל" שיווק לנו בתמונותיו. בכל זאת, חודש יוני, חודש די גשום באירופה, וצריך הרבה מזל בשביל ימים בהירים כשמטיילים בהרים. הפחד הגדול הוא להגיע למקום שהנוף הנשקף ממנו מרהיב, ולהיתקע בתוך ענן או יותר גרוע – בגשם.
למדתי שצריך לפתח יכולת ורצון לראות את היופי בכל מקום ובכל מצב – לראות איך שמים אפורים משפיעים על האור ועל המראות שמול עיניך. קונטרסט צבעים של כרומטי  . איך ענן מתיישב על הבקתה שלנת בה, ואיך בעזרת קרן שמש אחת הענן מתפנה ועף למעלה. ואיך אחרי הליכה של שעתיים בגשם בלי ראות פתאום לרגע קטן מתגלים הרים, מפלים ואגמים. פתאום רואים יעד ודרך והרבה יופי ועוצמה. (עוד לא הגעתי לדרגה של ליהנות מזריחה בסוף משמרת שמירה בקיבוץ – עובד על זה…)

יש תחושה, שבשגרה לא שמים לב אליה, אך היא מתחדדת כשנוסעים רחוק – תחושה של חד-פעמיות, כמו פגישות קצרצרות עם אנשים שלא נפגוש אותם שוב לעולם, או אפילו רק מראות שרואים לשנייה או לרגע קטן בלבד: ממעוף המטוס אני רואה מראות מושכים, כמו שבילים צרים המתפתלים לתוך יער או כבישים נידחים המובילים לשום מקום – וכבר הם עברו; שיחות קצרות  עם מקומיים המתעניינים במעשיך כשהם חולפים על פניך בהרים; נופים ואווירה שיש ליהנות מהם עכשיו, כי החיים קצרים מדיי, והעולם יפה וגדול מאוד מכדי לחזור לכאן שוב; גם פגישה יומית, כמעט קבועה לאורך טיולנו, עם מטיילת מקומית אינה משחררת מהתחושה הזאת. נפגשות לדק, נפרדות לעד.

בנסיעה של חצי שעה באופניים ממרכז קראקוב ראיתי בתים פזורים ללא חשמל, ועם שירותים בחוץ. חלקה ירוקה בחוץ, עץ תפוח ואגס. שביל עפר מחבר בין הבתים, ואולי גם לציביליזציה. אישה מבוגרת עודרת את החלקה לכמה דקות, ומתיישבת לנוח. הכול נינוח ושקט וירוק במרחק קריצה מהעיר המודרנית. קרוב-רחוק בכמה מובנים.
ואפשר להרגיש שגם כשזה נראה פחות, בלי הרבה מותרות, עם דברים פשוטים ובסיסיים, הדשא הזה של השכן הרחוק כל כך ירוק יותר, אולי. בכל מקרה, בטוח יש מה ללמוד ממנו; קורת גג, ירוק מסביב, עץ פרי, תעסוקה. לא בטוח שצריך יותר מזה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s