המנגינה של המדינה

בסרט התיעודי "חי מבפנים" (זמין באתר הוט – חובה לראות!) עובד סוציאלי אמריקאי בשם דן כהן נכנס לבתי אבות, בעיקר אל הסובלים משיטיון, ומציע להם דבר פשוט, דבר שהוא כל כך יומיומי, אבל אינו נמצא בשום סל בריאות מודרני: מוסיקה. ולא סתם מוסיקה, אלא את המוסיקה שלהם. בעזרת משפחתו של הקשיש הוא בונה פלייליסט של המוזיקה שליוותה את אותו אדם במשך חייו. המצלמה מראה לנו מנעד רחב של הסובלים משיטיון (ולא רק). מכאלו שיחסית מתפקדים ועד אלו המכונסים בעצמם.

המשותף לכולם הוא, שברגע שהאוזניות יושבות על האוזניים, משהו בהם מתעורר: הזקן המכונס נפתח ומתעורר; אישה עם הליכון מתחילה לרקוד; חיוך מבוכה הופך לחיוך שמחה. השינוי לעתים כל כך קיצוני, שזה לא ייאמן. ברור שבמחלה כזאת (ובמצבים נוספים של איבוד שליטה כזה או אחר על חייך – המוצגים בסרט) יש אלמנט ברור של ירידת מצב הרוח עד כדי דיכאון. המוסיקה מחזירה אותם למקום של רגש מוכר, מקום ברור יותר, ובעצם לאיזה תחושה מסוימת של שליטה ושל הכרה.

הסרט מתאר את מה שכולנו יודעים. המוסיקה היא משהו שמלווה כל אחד משחר ילדותו. גירסא דינקותא. היא לא פיזית, אך צריך אמצעים פיזיים כדי לשמוע אותה, היא נצרבת ברגש, ולכן קשה מאוד לשכוח אותה, ועם כל זאת, התגובה אליה היא פיזית ממש. היא יכולה להעלות ריחות, ולהחזיר טעם לפה, להעלות דמעות, להאיץ את הדופק, ולהכאיב בלב. מעגל של גוף-נפש-גוף.
היא אוניברסלית והיא על-זמנית.
(עכשיו אני יכול להבין קצת יותר את ויכוחי נוסח התפילה אצלנו…)

מכאן המעבר להרהור על הזקנה ועל מקומו של הזקן בחיינו מתבקש ופשוט. 'מקומו' במובן הרחב של המילה, כלומר לא רק שישב לידי, אלא שיש לו מה להוסיף לי. ובכיוון ההפוך אפשר להרהר גם על מקומו של הילד בחיי המבוגר, על ההפריה ההדדית ועל הוספת חיים ובריאות לכל הצדדים (גם להורים שזכו בעוד שעת שינה בזכות כך). אשרי מי שזכה.

ומי שלא זכה, לפחות שיעשה רשימת שירים, פלייליסט. כדי שידעו מה אזור הנוחות שלו, היכן הטריטוריה שלו.

מדינתנו בת 70. זה גיל צעיר למדינות, אך אנחנו בני אדם, ויכולים לתפוס את זה רק כבני אדם.
70 זה כבר גיל לא צעיר. כבר עשינו דברים רבים, צעדנו בדרכים מגוונות. אך לעומת זאת גם שכחנו לא מעט, ואולי אבדו לנו חלק מהדרכים.
מהו הפסקול שנצרב בנפשה הצעירה של המדינה כשהיא קמה? מהי אותה מנגינה שתעיר אותה, שתגרום לה לחייך באושר ולרקוד משמחה, שתחזיר אותה למקומה ולדרכה? האם נדע למצוא אותה? או שאולי ככה טוב – מגוון מנגינות וצלילים, כל אחד והתו שלו. בלי צורך או חובה להישמע יחד כתזמורת או כמקהלה. אינני יודע. נמשיך להישאר עם יד על הדופק, בעצם גם זאת מנגינה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s