על הדרך

שמעתי לא מזמן דימוי יפה לתיק: כשיש תיק, אפשר להכניס לתוכו כמה דברים מהבית, ולצאת מהבית – אפשר לעזוב ולהיות אני; לגלות מי אני; להיות עצמאי. אבל כשצריך פתאום משהו מהתיק, אתה מבין שהבאת את הבית אתך – התיק אמנם דחף אותך לצאת מהבית, אך גם שמר על הבית קרוב. הבית כל הזמן אתך על הגב, "רודף" אותך. הוא מעמסה, והוא גם הצלה. למעשה הוא חלק ממך.

לאחרונה אני מסתכל על המציאות שלנו – הקרובה והרחוקה – ומרגיש שהיא משתנה, ומהר. מה שבילדותי היה שגרתי וצנוע, היום נחשב סגפני. מה שהיום הוא עניין יומיומי, היה פעם מותרות. היום אני גר עם אשתי ושני ילדי בבית שגדול פי שניים מהבית שגדלתי בו עם עוד ארבעה אחים, (גם אם לזמן קצר), והוא עוד מהקטנים אצלנו. מחוץ לבית חונות לעתים מכוניות שההבדל ביניהן למכוניות יוקרה הוא לא גדול, כאילו אין אפשרויות אחרות, ואם עוברת שנה בלי שיצאתי לטיול בחו"ל, אני מרגיש "חנוק"… כלומר, זה כבר לא מותרות בעיניי. 

מה בעצם השתנה? האדם? סביבתו? נדמה לי ששניהם, אך יותר מהכול השתנתה דרך התקשורת שלנו – בעידן השיתוף הקודם הסתפקנו במועט, ויתרנו על הרצונות שלנו לטובת אידיאל כזה או אחר, וגם אם לא באמת היה שוויון, הרי שהייתה תחושה של שוויון, של אחווה. המעט לא היה נורא כל כך. כמו שאמר פעם הראפר הקיבוצניק 'סגול 59' על ילדותו: "לא  היה לנו כלום, ולא היה חסר לנו כלום." 

עידן השיתוף הנוכחי אחר לגמרי. האשליות אחרות לגמרי. האנשים משתפים ומשתפים: מה עשיתי היום, איפה טיילתי, איך הצלחתי. כמובן שהכול טוב ומצוין. חבריהם מחרים מחזיקים אחריהם, ומנסים להתעלות בשיתוף מנקר עיניים משלהם. נוצרת בעצם תחרות אין סופית שכמעט תמיד מכריחה להעלות את הרף, להתעלות מעל קודמך. 

ערך הצניעות במובן הכלכלי השתנה, וגבולותיו מיטשטשים – כשאדם רוצה לבטא את עצמו באמצעות רכוש, האם הוא עושה זאת מתוך צניעות, או מתוך גאווה? והאם אדם צנוע הוא בהכרח אדם סגפן?

אולי הטשטוש הזה הוא עוד מחיר שצריך לשלם בעבור אינדיבידואליזם, הגשמה וחירות אישית, ואפילו שהטשטוש הזה הוא חלק מה"תפריט" שלי, בשבילי הוא קצת קשה ל"עיכול", משום שהשמחה במה שיש וההסתפקות במועט (לא סגפנות) הן ערכים חשובים בעיניי. כשאין גבול ברור בין הערכים האלה, וכשהכוחות הפועלים משפיעים יותר, האיזון נהיה קשה יותר.

אז מה כבר אפשר להכניס לתיק? קצת בגדים, כלים הכרחיים, מזכרת קטנה. בעצם רק דברים חיוניים, מינימליים. כשבוחרים מה להכניס לתיק, אי אפשר שלא להיות צנועים ומדודים. אדם צריך ליהנות מהמשא שהוא בחר לסחוב על גבו בתיק, לשמוח בו, ולסמוך עליו, שהרי בסופו של דבר, המטען שבתיק הוא זה שיקבע באיזה כיוון האדם ילך, ובאיזה אופן המסע יתנהל – לטוב או לפחות טוב…


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s