מגֵירה מגִירה

פסח – חג החירות. בו יצא עמינו מתחת שיעבוד מצרים אל הלא נודע, אל הגאולה. האמנם? האם באמת היה שם שחרור מעול?

כשאנו קוראים את ספר שמות אנו מגלים בעצם שבני ישראל אשר היו משועבדים במצרים בעבודה קשה. כאשר הם יוצאים מבית העבדים – אל החירות לכאורה – לאן הם הולכים? למסע ארוך במדבר, בלי יעד נראה לעין בלי וודאות לאוכל ומים. האם באמת היה כאן שחרור פיזי? לי זה נראה מעבר משעבוד אחד למשנהו. אין לי אלא לחשוב שלא כאן חבוי השחרור עליו נדבר הערב.

שרנסקי באחד הפעמים שהובא מול שופט בתקופת מאסרו פנה אליו ואמר:
אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב.
אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה.

נאום מרשים זה מראה כי ניתן להיות חופשי תחת הגבלות פיזיות חריפות, כאשר אתה בכלא, בגולג, עבד. ומכאן אני לומד שהשחרור שאותו עמינו צריך לעבור איננו שחרור פיזי. אדרבא אולי כעבדים הבטלה לא תוביל אותם בדרך טובה. השחרור אותו העם צריך לעבור הוא שחרור רוחני. מהפך מנטלי. אולי ריסון הפיזי על מנת לפנות מקום לרוחני.
נדמה שחוקי התורה שלעיתים נראים לנו כשיעבוד מכוונים לכך. כמו רגע לפני ששוברים את הרעב יש לעצור ולברך. ורגע לפני שנרדמים אחרי סעודה דשנה – שוב יש להודות. ורבות הדוגמאות.
גם בחגינו אפשר למצוא סימנים לכך ובראשם המצה הרזה, מינימום של מזון. הפשטת המימד הפיזי למינימום בכדי לפנות מקום למסע הרוחני. ל"היגדת לבנך".

מי מאיתנו לא מכיר – מעצמו או מאחרים – אמירות כמו "אני שונא את פורים" או "ראש השנה חג מעיק" ובראשם אולי: "ליל בסדר משמים" ודומיו. כיהודי מאמין אני יודע שהחגים שלנו נצחיים. הם מעצבים את הזהות שלנו. אך כל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכולנו מחוייבים לספר ביציאת מצרים. המשימה שלנו היא לטעון משמעות רלבנטית לחיינו לחגים הנצחיים של עמנו. המסע הרוחני הפרטי ושל החבורה ומציאת המשמעות – הם היציאה לחרות. הם הגאולה. כשם שהמסע ממצרים לקח 40 שנה גם המסע הרוחני לא נגמר עד לארץ המובטחת.

הרהורי ליל הסדר / יהודה עמיחי
הרהורי ליל הסדר, מה נשתנה, שאלנו
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
ורובנו גדלנו ולא נשאל עוד ואחדים
ממשיכים לשאול במשך כל חייהם, כמו ששואלים
מה שלומך או, מה השעה וממשיכים ללכת
בלי לשמוע תשובה. מה נשתנה כל לילה,
כמו שעון מעורר שתקתוקו מרגיע ומרדים
מה נשתנה, הכל ישתנה. השינוי הוא האלוהים.
הרהורי ליל הסדר. כנגד ארבעה בנים דיברה
תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד
שלא יודע לשאול. אבל לא מדובר שם
על אחד טוב ולא על אחד אוהב.
וזו שאלה שאין לה תשובה ואם תהיה לה תשובה
לא ארצה לדעת. אני שעברתי את כל הבנים
בצרופים שונים, חייתי את חיי, הירח האיר
עלי ללא צורך והשמש הלכה לה וחגי פסח
עברו בלי תשובה. מה נשתנה. השינוי
הוא האלוהים. המות נביאו.

יהודה עמיחי מחזק אותי ונותן לי כוח. אני מבין עכשיו את מה שאני מרגיש בזמן האחרון ולא הצלחתי למלל. משבר גיל ה40 אבל בקטע טוב. כהזדמנות. כמצווה אפילו. אני מבקש את השינוי, חידוש המשמעות, דרך חדשה בלי לוותר על מי שאני ובלי לפחד לוותר על חלק ממני.