מחושך לאור לחושך

אני אוהב נסיעות למקומות חדשים. מקומות בהם אני זר מושלם, אחד שלא שייך. נופים מסעירים, שיחות עם אנשים חדשים, שבילים מבלבלים שסופם לא ברור. במקומות האלו אני כמו דג במים. מרגיש ממש טוב, כמו לחזור הביתה.
ובכל זאת אין כמו בבית. מקום שיקבל אותי תמיד איך שאני. מקום שהוא בעצם קצת הרבה אני. וגם – לא פחות חשוב – הבית הוא נקודת ייחוס שבלעדיה למילה "נדודים" אין משמעות.
עם הגיל, כך על פי השמועה, אני אמור לרצות יותר להתיישב ולהירגע מעניין הנדודים. ולא כך היא. ההיפך. ה"שם" מושך אותי יותר ויותר. הרצון לצאת לחפש ולחוות חזק ממני. וזה מחמיר עם השנים.

בכל מקום שאני מסתכל, אני רואה "יותר מדי". מנסים יותר מדי. יותר מדי להצחיק, יותר מדי להיות טובים, יותר מדי להראות (בפתח), יותר מדי מתאמצים להראות (צירה). ממש מרגיש שזה בכוח, לא רצון טבעי.
ואחרי דקה של מחשבה: ואם, אז מה? מה כל כך לא בסדר בזה? אולי הבעיה אצלי? מתי אני אהיה ככה? אולי גם אני צריך להתמקד, למצוא משהו שהוא "שלי" ולהגזים בו. ללחוץ עליו, לחפור בו.

אנו עוברים מחושך לאור, ושוב לחושך, וחוזר חלילה. אין כאן טוב ורע, אלא רק שגרה מובנת מאליה.
אני מתפלל ומייחל למעברים קלים וחלקים שכאלו בחיי, כמעט לא מורגשים מרוב גוונים. כאלו שרק בסוף איזה זמן אתה מבחין בקפיצה.

שאדע לעבור בלי להרגיש כמעט התגנבות,

כמו הגוונים של היממה
בין תחושת החובה לרגש האהבה,
בין בית לנדודים,
בין מי שאני, ומי שאני רוצה להיות.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s