מגֵירה מגִירה

נורבגיה

יוצאים מנרוויק, עיר נמל בגבול שבדיה, מערבה וקצת צפונה. אנו ניסע את כל הדרך: לופוטן (Lofoten) – תחנה אחרונה.
אנו עוברים מאי לאי, מפסגה לפסגה, דרך הנופים שעלו על ההבטחות. אנחנו כבר לבד על האוטובוס. מזג אויר סגרירי, אך אין לו סיכוי להסתיר את היופי מסביב. כפרים צנועים לאורך הדרך, נוף פתוח עד הים ועד בכלל. אני מביט לצדדים וחושב על הזיכרונות הלא ממומשים שאני משאיר לצד הכבישים והדרכים היפות, ומתחת לגשרים המרהיבים. אם הייתי יכול הייתי מעביר את כל ימי הטיול בשרשרת האיים-פסגות הזאת, אבל הזמן קצר. כרגע אני במשימה ובה אני משתדל להתמקד.
אם אלתרמן היה חי כאן הוא בוודאי היה כותב "סוס דוהר ממִמטר למִמטר". כך זה הקיץ כאן, כמו החורף שלנו, וכמונו בחורף, הם מתפללים בעונה זאת לגשם. בעונה זו הם אוספים מספוא לכל השנה, שכן בחורף הכול מכוסה שלג. מחר, כך נוכחנו לדעת, אנו ניכנס לשבועיים של שמיים בהירים ושמש חזקה (במקום אחר על הר אחד אפילו נשרפתי!). המטיילים והעירונים שמחו, החקלאים המקומיים, דבר שלא נתפש לנוכח כל הירוק עז הזה, החלו להשקות את שדותיהם.
התחנה האחרונה היא קצה הכביש, סוף הדרך. שם מחכה הכפר Å, האות האחרונה באלף-בית הנורבגי.
כאן אין סוף, יש אינסוף. מכאן נצא לראות את השמש עולה כהרף אחרי שירדה, במין פרבולה גדולה שהשמיים הם דף המשבצות שלה.
הכפרים, הבנויים בצד דרום של שרשרת האיים שהוא הצד היותר ידידותי למשתמש, קרי זה שפחות מוכה רוחות, אינם פתוחים למחזה אותו אנו מבקשים לראות. בשביל זה צריך לעבוד.

“זה מוזר, עניין הצילום הדיגיטלי. אתה חווה חוויה וכבר יכול לראות את הזיכרון שלה, כלומר מה תזכור מאותה חוויה.”

ניסיון ראשון. הסתכלנו על השמיים – דרך חיזוי מזג אויר הטובה ביותר – והחלטנו לצאת.
השעה היא שעת אחה"צ מאוחרת ועוד היום גדול, העמסנו קצת אוכל והתחלנו לצעוד. הדרך יוצאת מהכפר ומקיפה את האגם שלרגליו משמאל, ומשם, כך על פי התיאור של המוכרת במכולת, היא עולה על האוכף לתצפית לכיוון השקיעה..
מתמסרים לצעידה. בדרך אנו נקלעים לאזור ייבוש דגים – סוג של ספורט לאומי ופרנסה עיקרית. אני מצלם אך יודע שאת הריח שום תמונה לא תתפוס ואף מילה כתובה לא תצליח לשחזר. רק להריח שוב.
הימים ימי ראשית הקיץ, זמן הפשרת השלגים, ואל לנו להתחזר ולבקש שביל ברור. המרחב שבין ההרים הזקורים לאגם הפך למעין דלתא ללא נהר.
מה שיש לנו זה כיוון כללי ומטרה: להגיע לשם במצב יבש ככל האפשר. חצינו את האגן, מגיעים לתחילת העלייה. ההרים מקיפים אותנו משלושה צדדים, מזדקרים בחדות לגובה לא מבוטל. מסביב הכול צבוע ירוק חי עד כמעט קצה המצוקים. את השביל הזה כבר רואים, ורואים שלא יהיה קל. הוא עולה בדרך נחש מפותלת ותלולה לשיא הגובה.
אני עולה, ידיים על הברכיים, מתנשף, משתדל להסתכל לא למטה (סחרור) ולא למעלה (כדי לא להתייאש), משתדל בכל כוחי לא לאבד ריכוז. וכך, תוך כדי כל זה, יורדים לעומתנו זוג, שאין מילה אחרת לתאר אותם מאשר קשישים. ברכיו של האיש עטופות בס"מ רבים של תחבושות אלסטיות עד שנוצר הרושם שהן הן החוליה המחברת בין הירך לשאר הרגל.
הפגישה איתם ממלאת אותי ברגשות מעורבים. אני נע בין אופטימיות למראה הגיל בו עוד אפשר לטייל ובין פסימיות נוכח מצבי הפיזי בגילי הצעיר יחסית. בסוף שיחתנו הם מנחיתים את הבשורה: לא ניתן לראות מהפסגה את השמש שוקעת. כלומר ניתן לראות את השמש יורדת – אך לא את כל הדרך. קצת הצטערנו אך לא אמרנו נואש והחלטנו להמשיך כמתוכנן כאומרים "בנוף נורבגיה ננוחם"

ניסיון שני, הולכים על בטוח. איגנסיו מוצא במפה חוף מושלם לקמפינג מול "השקיעה". אחר בירור קצר נמצאת דרך להגיע לשם. מהעיירה הסמוכה יוצאת מעבורת לכפר הסמוך לחוף. אין גישה קרקעית לכפר, והגישה אליו היא רק דרך הים. המעבורת היא הדרך הציבורית היחידה לשם וככזאת היא גם העורק היחיד לאספקה ודואר לכפר.
על המעבורת. תחושה של נסיעה בשקופית או ציור ריאליסטי, מצויר בחדות רכה. ההוא שצבע הקפיד לא לצאת מהקווים.
התאמת הצבעים מושלמת. העדר השמש החזקה, הישירה, לא מפריע כאן לצבעים להראות בחיותם. באופן מוזר, צבע מעילי הגשם של הנוסעים משתלבים מצוין בקומפוזיציה שלפני.
צבעי הבתים, כך נראה, כמו נבחרו תוך התבוננות סביב, מותאמים לירוק מסביב, הכחול מלמעלה ומלמטה, והאפור בקצה המצוקים. בדרך יאכטות פרטיות, מציתות הדמיון, דוחקות את הגבולות.
מגיעים לכפר. נראה מתוחזק ונטוש. מבקשים הכוונה ויוצאים לכיוון לו הורו לנו ללכת. עוברים את בתי הכפר, מגיעים לבית קברות שאין כמוהו כדי לסמן קצה. ממשיכים מעבר לגבעה הנמוכה ואחריו נחשף לעיננו חוף צר בעל חול צהוב ובו זורם נחל קטן – וכמו כל הנחלים – נשפך לים. המתבקש לתיאור כאן הוא "חוף בתולי" אך לא כך הוא. לא האמנתי למראה עיני, אך בקצה החוף, ממש לחוף הים, עמדה בקתת צנועה, סגפנית במונחים של תרבות המערב, שנראה כי היא משמשת למגורים.
העננים התפנו, השמש חזקה, אך לא צפוי שרב. כאמור, צד זה של האיים מוכה רוחות חזקות וקרות, ורצוי בנוסף על התלבשות במיטב הבגדים החמים, גם להימרח בקרם הגנה מהשמש.
פגשנו על החוף שני אחים גרמנים. הם באיים לשבועיים, לנים באוהל, אוכלים מהים וגם רוחצים בו. היה קל לשחד אותם בחלב, והם הצטרפו אלינו לנס של ערבית. היה קליק מיידי.

ובחורף הנמלים מתכנסות
מתנועעות ברכושן ומכלות לאט
את הרכוש ואת החורף מכלות
לאט, לאט.          (יונה וולך)

כשאני מטייל לבד, אחת המטרות שלי, היא ליצור קשרים חדשים עם הסובבים אותך. קשרים כאלה, עם טיילים אחרים, באים לי באופן טבעי וברור. כך היה עם איגנסיו בהוסטל בנרוויק, כאשר שנינו החלטנו ברגע לנסוע יחד, כשראינו שהיעד הוא משותף (טיילנו יחד 4 ימים). וכך גם היה עם הגרמנים. כשראינו שזה רק אנחנו והם על החוף, הזמנתי אותם להצטרף אלינו. יחד, כאמור, שתינו קפה, אכלנו ארוחת ערב, הם הדליקו מדורה, יוצרים אוירה של קומזיץ גם בלי חושך וכוכבים.
השיחות שנוצרו סביב המדורה היו מעניינות ביותר, כמו שרק עם זרים יכולות להיות. דברנו על זמן (מתבקש ביותר במקום שהגבול בין יום ללילה כה חמקמק), צילום וזיכרון, במיוחד לאור הצילום העכשווי, המיידי, הבא – במקרה שלי – יחד עם כתיבת יומן.
יצאנו לתור בסביבה כדי למצוא את המקום המושלם למופע שיפתח בחצות. כשחזרנו, כמו פאטה מורגנה, הופיע מולנו לאט לאט, אישה זקנה שנראתה כאילו יצאה מסיפורי האנס כריסטיאן אנדרסן. כשהתקרבה נוכחנו לדעת שהיא אמיתית והיא באה לכיוונינו מכיוון שאנו עומדים ליד הבקתה, שמסתבר עכשיו שהיא בבעלותה.
בעזרת סוון (אחד הגרמנים שגר בשבדיה) היא סיפרה לנו שהיא גדלה כאן בבקתה (!!) וכיום היא כבר לא גרה כאן אך היא שבה כל קיץ לכאן, לבקתה שלה שאין בה חשמל או מים זורמים, בחוף מבודד, בכפר מנותק, בשרשרת איים מרוחקת, לחוף ילדותה. אחרי הזהרות בנוגע לגאות, היא נכנסה מבעד לדלת ולא נראתה עוד.
לקראת חצות התאספנו בטריבונה, לצפות במראה. היום יום שישי אך כדי ששבת תיכנס צריך שקיעה. בשעה 24:00 השמש שכבר מאוד נמוכה, נראית כמו מתאמצת בכל כוחותיה לרדת לכיוון הים, מנסה לצלול, אך ללא הועיל, והיא מיד מתחילה לטפס, לעלות, לכיוון יום חדש.
כשנבנית ציפייה, כל כשלון בדרך מוריד קצת את המורל אך מוסיף נדבך לרף הצפיות, וכך שהיא סופסוף מתממשת, המעבר החד בין "בירא עמיקתא" ל"איגרא רמה" טוען את החוויה במין התרגשות מיוחדת. התחושה היא כבירה. נוסף משהו אחר, מרומם, להנאה הברורה מהתופעה שבאים לחוות.
וכך הרגשתי והתרגשתי. לכאורה רגע קצר ואולי לא מסעיר, אבל ידעתי שאני צופה במראה נדיר, מעורר מחשבה, פילוסופי במקצת, ואולי חד פעמי. לזה מצטרפת חוויה פיזית שאין לנתקה מהחיזיון: שמש חזקה ביותר, מכה על פנינו, קור עז ורוחות. רק העייפות מזכירה שאמצע הלילה עכשיו.
חזרנו לחוף, פורשים מי לאוהל ומי למחסה אחר, מכניסים את הראש עמוק לתוך השק"ש, לברוח מהאור אל השינה.
אני לא יכול וגם לא רוצה לברוח מהאור הזה. משהו ממנו נישאר בי, כשאני מעלה אותו באוב (צפיה בתמונות, כתיבה), ההתרגשות שבה ועוטפת אותי. חוויה מיוחדת שאני מתאמץ לא לשכוח, משתדל שלא יתכלה לי הרכוש שצברתי בקיץ ההוא, שם ובמקומות אחרים. מזל שאת הקור יותר קשה לגוף לזכור.